רבבות מילים כבר נכתבו על הרכב בית המשפט העליון. בכל פעם שמתעורר הצורך לבחור שופטים חדשים, מתעורר מחדש מאבק הכוחות בין שר/ת המשפטים ונשיא/ת בית המשפט העליון. לכאורה, החוק הקובע את הרכב הוועדה לבחירת שופטים הוא חוק מאוזן, המאפשר שינוי הדרגתי של בית המשפט. תשעה חברים בוועדה, ובהם רק שלושה שופטים מבית המשפט העליון. ל”פוליטיקאים” יש ארבעה נציגים. שני החברים הנוספים הם נציגי לשכת עורכי הדין.

בניגוד לכתוב בחוק - השופטים מצביעים תמיד כאיש אחד, כחיילים ממושמעים. הוועדה הזו בוחרת שופטים לכל ערכאות השיפוט ומחליטה גם על קידום שופטים, מבית משפט השלום למחוזי ומהמחוזי לעליון. תשומת הלב הציבורית מרוכזת באופן טבעי במינויים לבית המשפט העליון, אך ברור מאליו כי קידום שופטים לבית המשפט המחוזי הוא כלי רב־ השפעה גם לעיצוב דמותו העתידית של בית המשפט העליון.

הנוסח הנוכחי של החוק, שעוצב בידי גדעון סער לפני כעשר שנים, אומנם קובע כי לבחירת שופט לעליון יש צורך בתמיכת שבעה מתוך תשעת חברי הוועדה, כלומר, לשופטי העליון יש וטו בוועדה. אבל גם לנבחרי הציבור יש כוח כזה, ולפיכך בחירת השופטים יכולה להיעשות רק מתוך הבנה והסכמה: ייכנס מועמד של “מועדון השופטים”, רק אם יסכימו לקבל גם מועמד מטעם נבחרי הציבור. ולפיכך הייתה תקווה כי אט־אט, בהדרגה, ייכנסו לבית המשפט העליון שלנו גם שופטים שאינם גזורים על פי רצונם של נשיאת בית המשפט העליון וחבריה המכהנים עמה בוועדה.

אבל זוהי תקוות שווא. הסיכוי הזה הוא תיאורטי בלבד. כי מאחורי הקלעים פועל גוף חשאי למחצה, בלתי רשמי, שפעולותיו אינן מוסדרות בחוק ואינן גלויות. הוא מורכב היום משתי שופטות בדימוס: השופטת עדנה ארבל והשופטת אורית אפעל־גבאי.

“ועדת השתיים” הזו מעבירה לנשיאת בית המשפט העליון מידע שהן אוספות וחוות דעת על שופטי בית המשפט השלום המבקשים להיות שופטים מחוזיים. אולי גם על מועמדים אחרים. אולי גם רכילות עסיסית או מרושעת, שמועות קלוטות מן האוויר והערכות לגבי השקפות פוליטיות וחברתיות. אין לדעת - כי אסור לנו לדעת. רק השופטים, מבין חברי הוועדה לבחירת שופטים, מקבלים את כל החומר העסיסי או היבשושי שאוספת “ועדת השתיים”. שאר חברי הוועדה לבחירת שופטים מקבלים רק את עיקרי ההמלצות. אולי מחשש שהחומרים הללו עלולים להזיק לבריאותם או להשפיע על החלטותיהם. או לחשוף את ההטיה בסינון המוקדם של המועמדים.

מי שמבקש להתמנות לשופט או להתמנות לערכאה גבוהה יותר צריך לעבור ראיון, ואם יצליח בו - יישלח לקורס במכון להשתלמות שופטים. זוהי מסננת נוספת, הנשלטת כולה בידי שופטים. חוות הדעת של המורים והמדריכים בקורס נכללת בחוות הדעת על המועמד. הקורס מועבר על ידי שלושה שופטים מכהנים ופסיכולוגים ארגוניים. גם באמצעות הקורס וחוות הדעת שבסיומו שולטים השופטים במינוי וקידום השופטים, וכך הם גם משפיעים השפעה מכרעת על הרכב בית המשפט.

שתי המסננות הללו רבות־עוצמה, משום שהן קובעות למעשה מי בכלל יגיע לדיון ולהצבעה בוועדה לבחירת שופטים. כאשר הזהירה לאחרונה נשיאת בית המשפט העליון מפני “פוליטיזציה” של בחירת השופטים, היא התעלמה במכוון מכך שהרבה לפני שהפוליטיקאים בוועדה יכולים לחוות את דעתם, בוחרים השופטים את המועמדים.

לאחרונה עתרה התנועה למשילות ולדמוקרטיה בדרישה שהחומר שאוספת ומוסרת “ועדת השתיים” לנשיאת בית המשפט העליון - יפורסם. התנועה חשבה כי רצוי שהציבור ידע מדוע נבחר פלוני, ואילו חברו - נפסל. אבל השופט ארנון דראל, מבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית דין לעניינים מינהליים - דחה השבוע את העתירה. השופט דראל, אולי יום אחד מועמד לעליון, סבור כי השקיפות אינה נאה לשופטים, והעיקרון הדמוקרטי של חופש המידע אסור שיחול עליהם. על פסיקותיו של בית המשפט המחוזי הזה אפשר כמובן לערער בפני בית המשפט העליון - הליך המשול לציפייה כי החתול ישמור על השמנת. “ועדת השתיים” נשארת בגדר גוף נסתר הפועל בצללים, ועין ציבורית אינה יכולה להיות שותפה לשיקוליו.

ישראל זקוקה לשינוי מהפכני בשיטת בחירת השופטים. נכון לעכשיו, זהו עדיין הליך של “חבר מביא חבר”, או לפחות הליך שבו שופטי בית המשפט העליון יכולים לוודא שמי שאינו חבר שלהם, או חושב כמותם - לא ייבחר.