לפני כשלושה שבועות פרסם הנשיא טראמפ את הצהרתו על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. הימין עלץ. השמאל הציוני בירך בשפה רפה, עם שמץ חריקת שיניים. השמאל הפוסט־ציוני לעג בגלוי: ממתי זקוקים היהודים להכרה כי ירושלים היא הבירה. והשמאל האנטי־ציוני והערבים קיללו בגלוי. ואני שמחתי כמובן, אך גם הייתי מודאג מתג מחיר אפשרי שיהיה צמוד להכרזה. חששתי ממה שיהיה כלול ב"דיל" האמריקאי, ופחדתי שמא נתניהו בחולשתו לא יוכל לסרב לעסקה כזאת, אם תונח על שולחנו לאחר ההכרה. חששתי, אבל קיוויתי ששוב יצילו אותנו הערבים ממלכודת אפשרית כזאת.
 

והערבים לא הכזיבו. אבו מאזן הודיע שהוא "מחרים את השליח ג'ייסון גרינבלט, מסרב לפגוש את סגן הנשיא פנס ואף הורה לכל הפקידים ברשות הפלסטינית לנתק מגע עם הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים", וכשנפגש בשבוע שעבר עם נשיא צרפת, עמנואל מקרון, הצהיר: "אנחנו לא נקבל אף הצעה או תוכנית מארצות הברית. מדובר במדינה מוטה שהפרה את החוק הבינלאומי בהחלטתה להכיר בירושלים כבירת ישראל". כך הצהיר ורץ לבקש גינוי במועצת הביטחון (שנפל בווטו אמריקאי) וגינוי בעצרת הכללית (שהסתיים ביריקה קבוצתית בפרצופה של ארצות הברית). זה בדיוק מה שטראמפ אוהב כנראה; לחטוף סטירת לחי מערבי האוכל מכף ידו. אז כעת הוא הודיע שישכחו ממנו. אין "דיל". 
 

הלוואי שהייתי בטוח שהעניין נקבר לצמיתות. אבל גם לפי שעה - טוב. כי הזמן פועל לטובתנו. אחרי 70 שנה הכירו בירושלים. אולי בעוד 70 שנה יכירו גם במזרחה כחלק ריבוני של ישראל, אם רק לא נבהיל את עצמנו וניסוג מחפירות חיינו. אנחנו עם הנצח. הרי זה בדיוק היה כדור השלג שהשמאל הישראלי חשש מפניו, שבגלל ירושלים הערבים יפוצצו עסקה. שלא יהיה לחץ אמריקאי על ישראל. השמאל, שצהל לפני חודשים אחדים והבטיח ש"עוד נתגעגע לאובמה", שקט מאוד עכשיו.
 

ועוד שתי ידיעות חשובות, לא קשורות לכאורה. רק ציר הזמן ומשמעותו לגבינו מקשר ביניהן. לפני שנים אחדות קיימה תנועת יוזמת ז'נבה, מייסודו של יוסי ביילין, סדרת כנסים בסיסמה "לפני שהגדה תיהפך לעזה". כלומר, חושו אחים חושו, מהרו לתת את כל יהודה ושומרון לאבו מאזן, לפני שחמאס ישתלט על השטח, ואז כבר לא יהיה שום יהודי שפוי שיצדד ביוזמה ההזויה. זה לא קרה.
 

בסקירת ראש השב"כ נדב ארגמן בפני ועדת החוץ והביטחון השבוע, נמסרה הערכה כי אבו מאזן נחלש והולך, ויש חשש כי חמאס מעזה ישתלט גם על הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. עוד כמה רבבות ישראלים הבינו השבוע כי אי אפשר להסכים לשום ויתורים ומחוות לאבו מאזן "המתון", אם מחר יוחלף בידי יחיא סינוואר או איסמעיל הניה. ואם אכן כך יקרה, אפילו הזויי ז'נבה לא יציעו עוד את מרכולתם.
 

וידיעה שנייה, טובה, לא קשורה לכאורה: מפקד אוכלוסין של פליטים "פלשתינים" נערך בלבנון על ידי ממשלת לבנון בקיץ האחרון. הם מצאו כי במדינה חיים כ־175 אלף "פליטים" כאלה. אלו הם כמובן נכדיהם וניניהם של פליטי תש"ח. לעומת זאת, אונר"א, המטפלת בהם, טענה עד לאחרונה כי בלבנון חיים כ־450 אלף "פליטים". גם הפלסטינים בלבנון מודים כי לאחרונה הצטמצם מאוד מספר הפלסטינים בלבנון. הם פשוט היגרו ממנה למדינות אחרות, רובם לאירופה, לצפון אמריקה ולדרומה.
 

למה נדמה לי שזה מה שיקרה אם ייערך גם מפקד רשמי ביהודה ושומרון ובעזה? כל המספרים המנופחים שמפרסמים הערבים ומצוטטים בהתלהבות על ידי השמאל הישראלי - יתכווצו לפתע דרמטית. הזמן פועל לטובתנו. גם לפליטים נמאס להיות כלי משחק, זה הדור השלישי והרביעי, בידי מנהיגיהם המושחתים. הם מהגרים למצוא חיים טובים יותר. הרשות ממשיכה לרשום אותם כנוכחים. השמאל הישראלי משכנע את עם ישראל כי אם נעז לספח את יהודה ושומרון, מיד נהפוך למיעוט או למדינה דו־לאומית. אז במקום לחיות מנתוני התעמולה הערבית־שמאלנית, למה לא לקיים מפקד? הערבים לא רוצים? שהמדינות התורמות יחייבו אותם. אולי גם להן נמאס לממן את השקרים שלהם.