כל קצין ברמת מג"ד ומעלה, ישבע בנקיטת חפץ כי חייליו מכירים את נהלי הפתיחה באש על בוריין. "זה נורא פשוט", יאמר, ואז יתחיל הרצאה של שלושת רבעי שעה עם ניתוחי מקרים והוראות עם תת־סעיפים, כוכביות ויוצאים מן הכלל, לאן ומתי מותר לירות.
מובן שבניגוד למה שמפקדיהם אומרים, החיילים בשטח מבולבלים עד לשד עצמותיהם. אין להם מושג אם כשמחבל מחזיק בקבוק תבערה בוער מותר להם לירות ברגליים אחרי קריאות ה"עצור, עצור או שאני יורה" (תוך נשיאת תפילה חרישית שבקבוק התבערה לא ישרוף אותך כליל עד שתגמור את כל ערמת הכסת"חים שהערימו עליך מפקדיך), או רק כשהוא לוקח תנופה לפני שהוא זורק אותו עליך.
האם מותר בכלל לצעוק על מחבל אחרי שהוא זרק את הבקת"ב? וכל זה כשמדובר במחבלים שבאים לרצוח אותנו. למה שהחיילים יסתכנו כשמדובר בגנב פשוט? בעידן שלנו, שבו כל מפקד מסתכל קדימה, לתפקיד הבא, וכל חייל מסתכל אחורה, לחפש עורך דין, המחבלים הם היחידים שמסתכלים לנו בעיניים, והבטן שלהם כואבת מצחוק.
למה? כי אנחנו הבאנו את זה על עצמנו. אנחנו, במו ידינו, קשרנו אזיקונים לידינו ומשקולות לרגלינו, והצבנו את חרב מערכת המשפט האוכלת אותנו חיים מעל ראשינו. איזה אהבלים היהודים האלה. מובן שצריך לירות. בלי לחשוב פעמיים, בלי להשתהות. אם מישהו קם להורגך – צריך לירות לו באוויר בריאות. למענך, למען האנשים שמסביבך, למען יראו וייראו, למען הצדק, למען ביטחון ישראל, וכי אנחנו תאווי חיים. אלה החוקים במרחב, ומי שימצמץ – ייכחד.
בשטחי האימונים בצאלים הגנבים הבדואים לא גונבים ארנקים. הם גונבים תחמושת. והיא תכוון נגד יהודים. העובדה הפשוטה הזו לא מצליחה לפזר את הערפל העוטף, בכוונה, את נהלי הפתיחה באש. ככה זה כשהתפקיד הבא קורץ, ההסתבכות בעשיית המעשה הנכון היא בלתי נמנעת, והגיבוי מהפיקוד העליון הוא חלום רחוק.