כל הרעיון היה להתפנק. אף על פי שזה אחד המונחים הפחות חביבים עלי ועל אשתי שתחיה. אנחנו ממש לא טיפוסים של ספא, למשל. מסז' זה משהו שצריך לשלם לנו כדי שנסכים לעשות, ובאופן כללי הבטחות בדבר יוקרה או גורמה לא עושות לנו את זה. אני לא אומר את זה בגאווה, זו פשוט עובדה. תמיד נעדיף טיול טבע מחוספס על פני רביצה במלון בוטיק. ולכן, השימוש בשורש פנ"ק, שקנה לו אחיזה איתנה בתרבות הישראלית הנוכחית, בעיקר מרתיע אותנו. למה אני צריך שיפנקו אותי, מה אני, נסיך מצרים? כולה באתי מנווה שאנן. וכו'.

אבל החיים אינטנסיביים, ושנינו עובדים קשה, ונקלענו לתוך תקופה עמוסה במיוחד, גם במושגים שלנו. לילה אחד, כששנינו הרגשנו שאנחנו חייבים פסק זמן ממרוץ העכברים המטורף הזה, נפל הפור על סוף שבוע בצימר. ולא סתם צימר - צימר מפנק.

כבר מזמן הבנתי שכל הקונספט הזה של צימר הפך לאבסורד. במקור, הרעיון היה לברוח קצת מהעיר הגדולה לטובת חופשה כפרית, והדגש היה על הריחוק ועל הטבע. בהתאמה, תנאי המגורים בצימר היו בסיסיים, כי הם לא היו העיקר. אבל עם הזמן, הגולם קם על יוצרו. הצימרים החלו להיות יותר ויותר מאובזרים ומפוארים, ואנשים נוסעים עד לקצוות הארץ רק כדי להתבצר בתוך ג'קוזי, בלי לטרוח אפילו לצאת החוצה.

ועדיין, כל התובנות האלו התאיידו לטובת פנטזיה משותפת על מנוחה אולטימטיבית. כזו שתגאל אותנו מהסטרס שבו אנחנו נתונים. הלכנו עם הפנטזיה כל כך רחוק, עד שהסכמנו להיסחף אחרי השורש המתועב ההוא. חיפשנו רק צימרים מפנקים, שמציעים חופשה מפנקת וממטירים עליך אין ספור פינוקים.

לבסוף מצאנו אחד כזה, בצפון הרחוק. כזה שהציע “חוויית אירוח טוטאלית", הכוללת ארוחות גורמה המוגשות לך לתוך החדר ממש, דובדבנים הנקטפים מהעץ לתוך קערת הבוקר שלך, והשוס - יחידה נפרדת שבה שוכן הוט טאב יוקרתי, מחוממת בקמין ומציעה פטיפון עם תקליטים ישנים להשלמת האווירה. שבועות ארוכים פנטזתי על היחידה הזו, בלי לדעת אפילו מה זה הוט טאב. זה פשוט נשמע... ובכן, מפנק. המחיר המופרז של האירוח הבטיח שאכן מחכה לנו וויקאנד מושחת.

ביום חמישי האחרון עשינו דרכנו לצפון, עמוסים בטרנינגים ובנעלי בית, מתוך הנחה שבמסגרת האירוח הטוטאלי לא נצטרך לצאת ולו לרגע מדלת הארמון. המארחים הודיעו מראש שלא יהיו כשנגיע, והשאירו הוראות מפורטות לגבי השימוש במתקני האחוזה.

ווייז הביא אותנו לרחוב סטנדרטי בתוך יישוב קטן, נעדר כל סממני יוקרה. או נוף. אבל שיערנו שהפאר חבוי מאחורי הדלת. מתאים לאנשים כמונו, שלא רוצים לנקר עיניים. כשנכנסנו ליחידה החלום נגוז באחת. היא נראתה כמו דירה בקיבוץ ישן. זעירה, בסיסית לגמרי, עם טלוויזיה בגודל מסך מחשב. ניחמנו את עצמנו בכך שנבלה את מרבית הזמן ביחידה עם ההוט טאב. עד שנכנסנו אליה. מדובר בצריף רעוע, כל קירותיו נוזלים מהגשם שכבר החל לרדת. ה"קמין" הוא תנור חשמלי שפחדנו לחבר לשקע בגלל הרטיבות, וה"הוט טאב" נראה כמו בריכה ארעית לילדים ששמים בגינה. וכן, היה שם פטיפון שנראה יותר כמו קישוט עגום. התקליט היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה “גשם גשם מטפטף". ולחלופין: “עובדים עלינו עבודה עברית".

באותו רגע החלטנו לא להישאר שם. שיחת טלפון קשה עם הבעלים שחררה אותנו מכל מחויבות כספית. חיפשנו בייאוש צימר אחר באזור, כל צימר שהוא. איומי הסופה המתקרבת פעלו לטובתנו, והצלחנו לאתר יחידה שההזמנה עליה התבטלה מאימת הסערה.

הצימריסט נשמע בטלפון קורקטי לחלוטין. לא פיזר הבטחות ולא נקב אפילו פעם אחת בשורש הארור. סמכתי עליו מיד. ואכן, החדר היה בצלמו. נקי, נעים ומרווח, בלי גימיקים. ועלה חצי בדיוק מקודמו. האמת היא שהגענו כל כך נואשים, עד שהיינו אסירי תודה על כל מה שכן היה בו. וזה אולי המפתח. ב–48 השעות הבאות חווינו מנוחה טהורה שלא ידענו זמן רב. כי השקט, איך אומרים, מתחיל בתוכנו.