1. החושך הגדול

אז "הרב" שלמה אבינר קרא לבני הציונות הדתית לא להתגייס לצה"ל אם יאולצו לשרת ביחידות מעורבות, ו"הרב" שמואל אליהו, ההוא שקרא בזמנו לא למכור דירות בצפת לערבים, הודיע שהרמטכ"ל צריך לקחת אחריות על הירידה במוטיבציה לשירות ולהתפטר. את המדורה שהדליקו שני הפרובוקטורים האלה באמצע השבוע, אלף כבאים לא יצליחו לכבות, אבל נדמה לי שזו מהומה מיותרת. לאבינר ואליהו יש השפעה על נתוני הגיוס של בני הציונות הדתית בערך כמו שלי יש השפעה על ההעדפות המוזיקליות של אלונה ואביגיל כספית (אני מנסה לגרור אותן לביטלס ואריק איינשטיין, הן שומעות סטטיק ובן־אל).

המלחמה הזו כבר הוכרעה, ולא לטובתם של החשוכים. בני הציונות הדתית מתגייסים בהמוניהם ובמוטיבציית שיא. בנות הציונות הדתית נוהרות לצה"ל, באוטובוסים של עמותות הימין, ושיעור גיוסן עלה בשנים האחרונות פי ארבעה, זאת אף על פי שרוב הרבנים שוללים גיוס בנות. חלק מהן, אגב, מתנדבות לשירות קרבי.

אין סירובי פקודה בצה"ל, הנוער המצוין של הציונות הדתית יודע להבדיל בין הסמכות ההלכתית לסמכות הפיקודית, ואפילו בהתנתקות לא היו כמעט סירובי פקודה. אין כמעט בקשות של חיילים או קצינים דתיים לקבל פטור מיחידות מעורבות, כי כמעט ולא אוכפים עליהם לשרת שם. זוהי סערה בכוס של מי אפסיים. מעניין מתי ידרוש "הרב" אבינר מחולים דתיים לא להסכים שמנתחות ממין נקבה יטפלו בהם, ומתי יתחילו להפריד בין אחיות לרופאים, או אחים לרופאות.

חיילים דתיים. צילום: דובר צה"ל

הנשים במגזר הציוני־דתי, וגם במגזר החרדי, מתנערות ומרימות ראש. הדרת הנשים מתרחבת בשכונות מסוימות בבית שמש ובסמטאות של מאה שערים. בכל שאר העולם, המהפכה בעיצומה. האנושות הבינה שאי אפשר לייצר מצב שבו מחצית מבני האדם יורחקו לאי בודד מטאפורי פן המחצית השנייה תבחין בהם במקרה. אפילו בסעודיה נשים החלו לנהוג במכונית ולהגיע לאצטדיוני כדורגל. מתישהו גם אבינר ואליהו יבינו את זה, ואם זה לא יקרה בדרך הטובה, זה יקרה בדרך הפחות טובה. פעם, לא כל כך מזמן, לנשים גם לא הייתה זכות הצבעה במדינות נאורות בעולם. היום, לא עולה על דעתו של איש לחזור למצב הזה (אם כי במקרה של ה"רבנים" אבינר ואליהו לא הייתי חותם על זה).

בעוד הרשת מתלהמת והתקשורת טוחנת את דברי ההבל של שני אלה, בילה צה"ל, הצבא ש"אין להתגייס אליו", את הלילה שבין רביעי לחמישי במבצע מורכב ומסובך בג'נין במאמץ ללכוד או לחסל את המחבלים שרצחו את הרב רזיאל שבח בשבוע שעבר. לוחם מג"ב שנפצע באורח קשה יצא מכלל סכנה. זה מה שחשוב באמת.

שמואל אליהו, זה שקרא לרמטכ"ל צה"ל להתפטר השבוע, שכח לספר שבנו מעביר את השירות הצבאי שלו בגלי צה"ל. איך התגלגל הילד לגלי צה"ל? תשמעו סיפור: לפני שנה־שנתיים, כשהגיע זמן גיוס, התקשר האב, רבה הראשי של צפת, לקצין בכיר בצה"ל וביקש לסדר לילד מקום של כבוד בדובר צה"ל. למה לבן של נתניהו מגיע ולבן של הרב הראשי של צפת לא?

אז זהו, ששוד ושבר. הקצין לא לגמרי זרם עם כבוד הרב והציע לשגר את הבן לתהליך המיון והסינון הקבוע, כמקובל. כאן התגלעו חילוקי דעות. הרב המכובד דרש שבנו יתקבל לדו"צ ללא ההליך המיותר הזה. הקצין לא הסכים. בסוף קומבנה לה איזושהי קומבינה, והילד מצא דרכו לגלי צה"ל, שם הוא משמש כעובד רס"ר וכמש"ק מוניות. כן, יש תפקיד כזה (אגב, אין לו פרופיל קרבי).

עכשיו גם אם תחפשו טוב, לא תמצאו באף יחידה מצבאות העולם כולו מקום מעורב יותר מגלי צה"ל. בנים ובנות דרים שם בכפיפה אחת, במבנה צר ומתפורר בפאתי יפו, עיר שבה עדיין נהוג, פה ושם, אפילו למכור דירות לערבים! בגלי צה"ל העירוב מושלם. החיילים מעבירים משמרות יחד, זה עם זו ולהפך, ולפעמים אפילו משדרים ברדיו ביחד! כן, התברר שנשים יכולות לדבר ברדיו כמעט כמו גברים.

התחנה גם עשתה לעצמה שם של מקום שבו החיילים, משני המינים, לא טומנים את הורמוניהם בצלחת. רומנים רבים, שהחלו במבזקי הלילה, צמחו שם לתפארת. נדמה לי שגם הכשרות אינה הצד החזק של המקום. מישהו ששירת בגלי צה"ל התלוצץ באוזני פעם ואמר ש"גם המים כאן לא כשרים". אז שם משרת הבן של זה שדורש להרחיק את הבנות לאלתר מסביבתם של הבנים ודורש מהרמטכ"ל להתפטר. מעניין שאותו אליהו לא דרש מבנו לעזוב תכף ומיד את המקום המשוקץ ולהתנדב לגולני. הוא מצפה מהאחרים לעשות את זה.

2. נאום בנט

נפתלי בנט מצא את עצמו השבוע בעין הסערה, לכוד בשטח ההריגה שבין רבניו החשוכים ביותר לבין השכל הישר, השוויון, הדמוקרטיה וצורכי צה"ל. בנט לא התלבט ולא מצמץ. הוא הוציא מיד הודעת גינוי תקיפה לדברי הרבנים וגיבוי מלא לרמטכ"ל ולצה"ל. גם ראש הממשלה נתניהו, שבסיטואציות כאלה נוטה להיעלם, או בוחר בצד הפופוליסטי, עשה כמעט מיד את המעשה הנכון וגיבה את הרמטכ"ל ואת ההחלטה למנות את רס"ן ט' למפקדת טייסת תובלה בחיל האוויר. בהיעדרם של שני אלה, נאלץ ח"כ בצלאל סמוטריץ' לייצג את הפרימיטיביות והחשיכה בכוחות עצמו, כשיצא לסיור רדיופוני ושטח את משנתו הקדומה בפני המאזינים. נדמה לי שהסיכויים שבנט וסמוטריץ' ימצאו את עצמם באותה רשימה גם בבחירות הבאות אינו גבוה, וטוב שכך.

לבנט נפל האסימון לפני כמה שבועות, כשישב למפגש רעים עם החבר'ה שהקימו איתו ב־1999 את הסטארט־אפ "סאיוטה". כזכור, הצליחה החבורה למכור את החברה כעבור שש שנים ב־145 מיליון דולר. בנט הפך לאיש אמיד והלך לפוליטיקה כדי לשנות את העולם. שלושת האחרים, ד"ר מיכל צור־שלו, בן אנוש וליאור גולן, נשארו בהייטק. נכון לעכשיו, לשלושתם יש סטארט־אפים חדשים, גדולים יותר מ"סאיוטה", בשווי מצרפי של מאות מיליונים, אם לא יותר. בנט, לעומת זאת, קיבל השבוע העלאת שכר של 5,000 שקל.

כך או אחרת, שלושת שותפי ההייטק של בנט הם, רחמנא לצלן, שמאלנים. ככה זה בהייטק. למרות זאת, כולם שירתו ביחידות קרביות מאוד, בתפקידים מאתגרים מאוד, והעניקו למדינה את מיטב שנותיהם ומרצם. בפגישה עם בנט הם תינו באוזניו את תחושתם. את העובדה ש"שמאלנות" הפכה כמעט מילה נרדפת לבוגדנות, או פוסט־ציונות. את ההרגשה שישראל החדשה, המתחרדת, מתיימנת ומקצינה, רואה בהם ספיחים מיותרים ומנסה להקיא אותם מתוכה. לבנט היה ויכוח עם התובנות הללו, אבל הוא הבין שהתחושה אותנטית. זה באמת מה שמרגישים שמאלנים בישראל 2017. אף אחד לא מתעניין בזה ששירתו בצנחנים או בשב"כ. הם הופכים למוקצים. המדינה התהפכה עליהם. לפחות ככה הם מרגישים.

בשיחה איתי השבוע מדבר בנט על "מדינת חרדה". היו לו, חוץ מהפגישה עם החבר'ה מהסטארט־אפ, מפגשים נוספים בשבועות האחרונים. הוא ישב עם 40 אנשי התקשורת החרדיים הבכירים במדינה, ושמע מהם קינות על איך המדינה מנסה להעביר את החרדים על דתם, לגרום להם להתפקר ו"לחלן" אותם, אפרופו הקמפוסים החרדיים באקדמיה. אחר כך הוא ראה ציוץ של צ'יקו מנשה בטוויטר, שם הובא ציטוט מחוברת הדרכה שלמד הבן שלו, בבית ספר חילוני, בנושא התגוננות אזרחית.

נפתלי בנט. צילום: מרק ישראל סלם

"אנו יודעים ומאמינים כי כל תופעת טבע מתרחשת אך ורק ברצות ד' ובצוותו", נאמר שם. מנשה התפוצץ, ובצדק. בנט ענה לו בטוויטר, וטיפל. התברר שחוברת ההדרכה שייכת בכלל למגזר החרדי והתגלגלה בטעות לשיעור בבית ספר חילוני. ואז התרחש האירוע עם הרבנים וצה"ל, שבו קיבל בנט אחריות והפגין מנהיגות, אף על פי שהוא יודע שהתחושות בקרב חלק מהבייס שלו בציונות הדתית בעניין הפמיניזציה של צה"ל וה"השתלטות של עמותות שמאל על נפשו של הצבא" אותנטיות לא פחות מהתחושות ההפוכות של השמאלנים.

"זה מצב מטורף", אומר בנט, "כמעט כל הקהלים והקבוצות במדינה משוכנעים שהאחרים מנסים להצר את צעדיהם או להמיר את אמונותיהם. זה התחיל בקמפיין ההדתה במערכת החינוך. אני, בהתחלה, הייתי משוכנע שזה קמפיין שבא ממניעים פוליטיים ומטרתו בעצם ללכת על הראש שלי, אז הגבתי בהתאם עם ה'הדתה־שמדתה'.

"היום אני מבין שהתחושה הזו בקרב החילונים היא אותנטית. הם באמת מאמינים בזה, והם באמת חוששים מזה. בדיוק כפי שהחרדים משוכנעים שהמטרה של המדינה היא להרוס את החומות ולהוציא אותם מהדת, ובדיוק כפי שהחבר'ה שלי בטוחים שגורמי שמאל קיצוני ופוסט־ציונים מנסים להשחית את צה"ל, ועוד לא דיברנו על המשבר מול הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. פגשתי השבוע משלחת גדולה מאיפא"ק ושמעתי מהם דברים קשים על הקרע בין המדינה לבינם, וגם כאן יש חרדה קיומית עמוקה וגם כאן מדובר ברגש אותנטי לגמרי".

אז מה עושים, שאלתי את בנט. "מגלים מנהיגות", אמר. "מחזירים את האמון". אלה ססמאות, אמרתי לו, הציבור לא יקנה את זה. "תראה", אמר, "אני ראש מערכת החינוך בישראל. יש לי שני מיליון תלמידים, 200 אלף מורים, 60 מיליארד שקל. אני מבין עכשיו שאני צריך לעשות מעשה, אז הנה, אני עושה אותו ואני פונה להורים ואומר להם בקול גדול: חברים, אני לא רוצה הדתה. וגם לא חילון. אין לנו אג'נדה כזו. אין, לא הייתה, לא תהיה. צריך להגיד את הדברים. אף אחד לא יכפה ערכים ואמונות על אף אחד, נקודה. החילונים יהיו חילונים, הדתיים דתיים, החרדים חרדים. אבל לא צריך להסתפק רק באמירה. צריך לפעול לניקוז והרגעת החרדות. כל אחד צריך לדבר עם הציבור שהוא מייצג ולנסות להוריד את מפלס החרדה, במקום להעלות אותו".

לעשות כמו גפני, אמרתי לו, רק הפוך. "בדיוק", אישר בנט, "לא צריך לרקוד על הדם או לסחוט את הלימון עד תומו. בחוק המרכולים, זה מה שגפני עשה. המעשה הנכון היה להגיד את הדברים שדרעי אמר, שאין לו כוונה לכפות ושום דבר לא ישתנה בשטח. אנחנו צריכים להתבגר. לא צריך לסחוט כל הישג ל־10 מ־10. גם 7 מ־10 זה בסדר. תהיו מנצחים נדיבים.

"אני אומר לחבר'ה שלי, שיירגעו. הרי לשיטתנו, ניצחנו. היום אנחנו המדינה. לא עוד שוליים. אני שר החינוך, איילת שרת המשפטים, הכוח בידינו. נכון, אני נמצא כאן בניגוד עניינים מסוים ובסיטואציה מורכבת. מצד אחד, אני שר החינוך של ילדים יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים, חילונים ודתיים וחרדים ומי לא. מצד שני, אני מנהיג פוליטי עם אג'נדה. הסוד של המנהיגות זה לדעת להבדיל. ואני מודה שאני לא טהור. היו לי שגיאות והתחלקויות, ועשיתי טעויות ואת חלקן זיהיתי ותיקנתי".

"אבל צריך לזכור: אנחנו הממשלה. אנחנו לא יכולים להסתפק בקיטורים. צריך לקחת אחריות ולתת דוגמה. ולכן אני אומר שלא צריך להגזים. לא צריך לנקום. צריך לצאת מהפראנויות של פעם. לא צריך לזלול ולטרוף הכל. בפגישה שלי עם החבר'ה מההייטק הם אמרו לי את זה. מאיפה התיאבון שלנו, הם שאלו, למה אנחנו חייבים בקדנציה הראשונה להרוס, להשמיד ולאבד כל מה שהיה כאן קודם? מאיפה הבולמוס הזה? ואני הבנתי את האמירה הזו.

"ואני אומר שוב, בקול גדול, לכל ההורים המודאגים באשר הם, בכל הקשור לממלכה שלי, שהיא ממלכה קדושה, חינוכם של ילדי ישראל: אני מתחייב כשר חינוך לא לנסות להחיל את הערכים שלי על ילדי ישראל, לא להחזיר בתשובה, לא להתערב לאנשים באמונותיהם ובערכים שלהם. יש לנו תוכנית שנקראת 'יהדות ישראלית', אני קורא לכולם לעשות גוגל ולראות מה יש שם. אני כמעט בטוח שגם גדולי החילונים יסתדרו איתה מצוין. אנחנו לא מנסים לשכנע אף אחד שיש אלוהים, אנחנו מנסים למצוא את המכנה המשותף, עם איזושהי חיבה למסורת ישראל, בלי שום אג'נדה. אפשר להירגע".

ובכל זאת, מובאות דוגמאות ויש תקלות, והסיפור של צ'יקו מנשה לא לבד, אמרתי לו. "נכון, כי זו מערכת ענקית, הכי גדולה במדינה, ויש תקלות, ויש התחלקויות, ואני אומר לך שהכל במקרה ואין כוונת זדון ובכל פעם שמעירים את תשומת לבי אם יש בעיה היא מתוקנת מיד".

הטענה היחידה שיש לבנט היא האשראי הרב שבוזבז לריק. "הרבה קרדיט הלך על חוקים מיותרים", הוא מקונן, "הרבה אנרגיה בוזבזה על עניינים כמו חוק ההמלצות והחוק הצרפתי וכל מיני דברים כאלה, במקום להשקיע במקומות החשובים שזה חוק ירושלים וחוק אריאל וחוק יסוד השפיטה. חבל לי על זה", הוא אומר, "עכשיו כחלון כבר טחון לגמרי, כמה הוא יכול לעמוד בדברים האלה, וזה פוגע בימין שהאנרגיה הושקעה בחוקים שאין להם שום חשיבות במקום בדברים החשובים באמת לימין. גם הציבור מותש מהמסע הזה, פשוט הבקענו גול עצמי, וחבל". נאום בנט.

אני מוצא את עצמי מסכים עם רוב דבריו. לחילונים אכן אין שום כוונה להעביר את החרדים על דתם, או לדתל"ש את הציונות הדתית. חילונים, מטבע בריאתם, הם אנשים סובלניים יותר שלא נכנסים לזולתם אל מתחת לעצמות. נדמה לי שגם בצה"ל אין שום כוונה להעביר אף חובש כיפה אל הצד השני. חלק ניכר מהקצונה בצה"ל חובשת היום כיפה. במגזר החרדי וגם במגזר הציוני־דתי יש אלמנטים של מיסיונריות, החזרה בתשובה, הטפה וניסיונות המרה. אין שוויון מוחלט בין שני צדי המשוואה, כי ניסיונות הקירוב מתמצים בדרך כלל בזה שאנחנו החילונים באים "לעשות שבת" אצל הדתיים או החרדים. אין מקרים הפוכים, שבהם יבואו חובשי הכיפה לעשות שבת איתנו, לראות מקרוב את העגלה המלאה שלנו, ללכת למוזיאון, לטייל עם חברים, לראות הצגה.

ועדיין, אחרי שאמרנו את כל זה, קצת פרופורציות. אין איום ממשי על אורח החיים של אף אחד מאיתנו. העידן המודרני, עם רשת האינטרנט, הסלולרי החכם, הנגישות והשקיפות של כל דבר לכל אחד, מהווים איום דרמטי דווקא על הצד השני, שמנסה להקיף את עצמו בחומות של בידוד. בסופו של דבר, בנט צודק. רוב החרדות מיותרות. הפוביות הזויות. איש באמונתו יחיה. הגיע זמן אמנת גביזון־מדן. מעולם לא נזקקנו לה יותר.

3. מסמך פרי

ח"כ יעקב פרי יצא רע מאוד מהתחקיר המצוין של עמרי אסנהיים ב"עובדה" בשבוע שעבר. אני לא יודע אם פרי אכן היה זה שהדליף לאריה דרעי שהמשטרה מאזינה לו בזמנו. אני כן יודע שהתחקיר העלה סימני שאלה כבדים באשר לסוגיה הזו והטיל בפרי דופי. העובדה שהוא מאבני היסוד של יש עתיד, שדגלה המוצהר הוא טוהר מידות ומלחמה בשחיתות כערכים עליונים, מעוררת אי־נוחות. נדמה לי שיאיר לפיד ועפר שלח, שהגן על פרי השבוע בסדרה של ראיונות רדיופוניים, מפספסים כאן משהו. כשיבינו, זה עלול להיות מאוחר מדי.

הבעיה עם יעקב פרי היא שקשה מאוד לכעוס עליו. זכויותיו רבות. ראש שירות הביטחון הכללי, מי שנתן למדינה הזו את מיטב שנותיו, ומדובר בעשורים רבים. הוא איש רעים להתרועע, בליין ונהנתן לא קטן, בוהמיין שנתפס יותר מדי פעמים באזור הדמדומים שבין המותר לאסור, בין טוב לרע, ולפעמים גם מעבר לקו האדום. במילים אחרות: פרי היה תמיד פרחח. הכריזמה האישית שלו, כישרונו והישגיו, סייעו לסביבה להתעלם מהפרחחות הזו, או להעלים עין.

בינתיים עברו השנים, ופרי הפך לאחד המבוגרים האחראים בסביבה. כשהיה שר, בממשלה הקודמת, ישב פרי בקבינט המדיני־ביטחוני כמשקיף, ולמרות מעמדו הזוטר לכאורה, נהנה שם מיוקרה ומהשפעה רבות. פרי היה זה שראש הממשלה נתניהו הקשיב לדבריו בקשב רב יותר מאשר לכל האחרים במהלך צוק איתן, ופרי זכה לשבחיהם של ראשי מערכת הביטחון, שתינו את צרותיהם מול הקבינט הילדותי של ממשלת נתניהו השלישית, כשרק פרי (וגם דרעי, איזה עולם קטן) היחידים שמבינים עניין ומגלים בגרות ואחריות.

יעקב פרי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ואחרי שאמרנו את כל זה, חייבים להגיד עוד כמה דברים. ב"ויקיפדיה" כתוב ש"ועדת החקירה" שהקים יצחק שמיר בעת שפרי היה ראש השירות "ניקתה אותו מכל חשד". האמת הפוכה. אבל לגמרי. זו לא הייתה ועדת חקירה, אלא בדיקה בראשותו של האלוף במילואים רפאל ורדי. מסקנותיה היו קשות מאוד. רוב הטענות נגד פרי, מתחום טוהר המידות והמינהל התקין, נמצאו מוצדקות. ורדי כתב דוח שהמסקנה היחידה שהייתה אמורה לעלות ממנו הייתה הדחתו של יעקב פרי מתפקיד ראש שירות הביטחון הכללי. יצחק שמיר, לאחר התלבטות, החליט לא לפטר אותו. הנה הסיפור המלא.

אחרי פרשת קו 300, שטלטלה את שירות הביטחון הכללי, הובא יוסף הרמלין לנקות את האורוות ולשקם את ההריסות. הרמלין שימש כראש השב"כ שנתיים, וב־1988 אמור היה ראש הממשלה שמיר לבחור בין גדעון עזרא ליעקב פרי לתפקיד ראש השירות הבא. מעלתם העיקרית של השניים הייתה העובדה שלא "התלכלכו" בספיחי פרשת קו 300. ואז פרצה ביניהם מלחמת הכפשות נוראה. עוד לא היה אינטרנט, אבל שיימינג היה גם היה. אחד הפיץ על

השני שהוא מהמר וקלפן, השני הפיץ על האחד שהוא מסתובב במועדוני זימה ומפלרטט עם נשים נשואות. וכן הלאה.

שמיר נטה לכיוונו של פרי, אבל פיסות מידע שהחלו לטפטף והגיעו לידיו של דן מרידור הערימו מעליו סימני שאלה כבדים. עניינים טורדניים של טוהר מידות וכיו"ב. מרידור צרר את תפוח האדמה הלוהט הזה והלך למזכיר הצבאי של ראש הממשלה, תא"ל עזריאל נבו. נבו הפך בערימת הסחי הזו, והניח אותה בעדינות על שולחנו של שמיר. מה עושים? שאל שמיר. היה אמצע השבוע, וביום ראשון הוא אמור היה להודיע לממשלה שפרי ראש השב"כ הבא. או שעוצרים את התהליך ומבצעים בדיקה, אמר נבו, או שמדברים עם פרי ובודקים. מי מדבר? שאל שמיר. או שתעשה את זה אתה, אמר נבו, או שתטיל את זה עלי.

ניחשתם נכון. שמיר הטיל את המשימה הבאושה הזו על נבו, שקרא לפרי, ישב איתו שעתיים ושמע הכחשה גורפת. לא היה, לא נברא. הכל עלילת דם שפלה. נבו התלבט רגע, ואז הלך לשמיר ואמר לו שפרי מכחיש הכל. להד"ם. שמיר מינה את פרי לתפקיד ראש השירות, והשקט הושב לממלכה. אבל לא להרבה זמן. כי המידע בענייניו של פרי חזר לטפטף, והטפטוף התעצם למבול.

סיפורים מסמרי שיער הגיעו, ושמיר שוב שאל את עצמו, וגם את מזכירו הצבאי, מה עושים. בסוף זימנו את השופט העליון בדימוס משה לנדוי, אחד המומחים הגדולים שהיו אז לענייני טוהר מידות בשב"כ. לנדוי עמד בראש הוועדה שבדקה את פרשת עיזאת נאפסו בזמנו. הוא עיין בחומר ופסק: אם יש ספק, אין ספק. חייבים לבדוק. אי אפשר לעבור בשתיקה על המידע. שמיר הבין את גודל הצרה, זימן את האלוף במילואים רפאל ורדי והטיל עליו לחקור את התנהלותו של ראש השב"כ.

ורדי עבד חודשים ארוכים ועשה עבודה יסודית. הדוח שלו אימת את רוב החומר שהגיע. השבוע שוחחתי עם שלושה אנשים שראו את הדוח. שניים מהם טוענים שמסקנת הדוח מפורשת וקוראת להדחתו של ראש השב"כ. השלישי מתון יותר: ורדי אכן אישר את רוב המידע שהגיע, והדוח היה קשה מאוד, אבל הוא עצר שנייה לפני ההמלצה לפטר את פרי. הוא נתן לשמיר להבין שזה מה שצריך לעשות, אבל לא כתב את זה במפורש.

על מידת רגישותו של הדוח יעיד הסיפור הבא: כשקרא את הדוח, נחרד המזכיר הצבאי עזריאל נבו עד כדי כך, שביקש מהאלוף ורדי לא לתת אותו להדפסה. אסור שהחומר הזה יודפס. תגיש אותו בכתב יד, ביקש. ורדי הגיש אותו בכתב יד. הבעיה הייתה שכתב היד של ורדי היה בלתי קריא בעליל. התיישב תא"ל נבו, העתיק את הדוח בכתב ידו, הקריא יותר, והגיש לשמיר.

ראש הממשלה קרא את הדוח והתחבט. גורם ביטחוני בכיר ביותר סיפר לי השבוע שבאותם ימים נעשתה באמצעותו פנייה לאלוף מכהן (מפקד חיל האוויר) על מנת לבדוק אם יסכים להיכנס לתפקיד במקומו של פרי. הבדיקה לא הבשילה. שמיר החליט לבלוע את הדוח ולהשאיר את פרי על מכונו.

עד כמה היה הדוח חריף, אפשר ללמוד מהסיפור הבא: השופט לנדוי עצמו הזדמן ללשכת ראש הממשלה כמה חודשים לאחר שהגיש את הדוח. מה עם פרי? שאל את שמיר. אה, פרי, הוא יסיים את תפקידו באפריל, ענה שמיר. אחר כך, כששתה קפה עם עזריאל נבו, סיפר לנדוי למזכ"ץ ששמיר אומר שפרי יסיים באפריל. נבו שאל אותו אם שמיר נקב גם באיזו שנה. לא, ענה השופט לנדוי. בסופו של דבר, פרי סיים רק שלוש שנים אחר כך, אצל רבין. הוא האריך ימים בתפקידו עוד הרבה אחרי שמיר.

אני מעריך שאיפשהו, בגנזך של לשכת ראש הממשלה, מצהיב לו בשקט העותק היחיד בכתב יד קריא של דוח ורדי. הדבר האחרון שיאיר לפיד רוצה שיקרה, זה שבנימין נתניהו ישים עליו יד ויעביר צילום של העותק היחיד שקיים (אם קיים) ל"ישראל היום", למשל.

4. מכרז עד המדינה

אפרופו "עובדה". מדהים להיווכח שלמרות הקשיים וההפסדים ושליחיו של נתניהו המתנכלים ככל יכולתם לעיתונות התחקירים בישראל, יש עדיין בערוצי הטלוויזיה החבוטים שלנו כל כך הרבה תוכניות תחקיר מצוינות. לסרט של אסנהיים השבוע צריך להוסיף גם את התחקיר המקומם במיוחד ב"המקור" על מע"צ, ואת "הסודות של פואד" המטלטל על חקירתו של בנימין "פואד" בן־אליעזר ב"זמן אמת" של כאן 11.

בסרט הזה, שהחצין את עלילותיו של פואד בין הצ'יינג'ים לחברים המיליארדרים ולחדרי החקירות, התברר שהמדינה הגישה כתב אישום בגין שוחד נגד אחד ממקורביו, אדם בשם רוי מוצפי. פואד קיבל כסף או טובות הנאה ממוצפי. ומה קיבל מוצפי מפואד? ויזות. כן, סיוע בהשגת ויזות עבודה למצרים, שם נהנה פואד מקשרים מצוינים עם הממשל. האישום: שוחד. חד וחלק. מזכיר לכם משהו? נקווה שזה מזכיר משהו גם לאביחי מנדלבליט.

פואד בן אליעזר. צילום: פלאש 90

לקראת השלמתו של תיק 1000 והעברתו ליועמ"ש עם המלצה להגיש כתב אישום בגין שוחד נגד ראש הממשלה, תפסו השבוע את הכותרות דווקא תיקי 2000 ו־3000. בתיק הצוללות פרסם משה נוסבאום בחברת החדשות שהמשטרה תמליץ להגיש כתב אישום נגד כל המעורבים, ובכללם עורכי הדין שמרון את מלכו בע"מ, וכולל דוד שרן, שהיה ראש הסגל של נתניהו. נדמה לי שלהדלפה הזו סיבה עיקרית אחת: הכרזה על פתיחת המרוץ הרשמי לכהונת עד מדינה נוסף בתיק הזה. כל הקודם זוכה.

לגבי תיק 2000: ח"כ איתן כבל מצא את עצמו השבוע בחדר החקירות. העיכוב בהגשת המלצות המשטרה נובע מהעובדה שהיא התבקשה להגיש ביחד את שני התיקים, 1000 ו־2000. כנראה שחקירת כבל היא חלק מאותה השלמה. תאריך היעד הנוכחי הוא מתישהו במהלך פברואר.

bencaspit5@gmail.com