חנות הפרחים שבפינת הרחוב עמד אדם המוכר לי. הגעתי לשם כדי לקנות זר חורפי יפה לחברה שילדה זה עתה. הוא שוחח עם המוכרת: גבוה, תמיר, שחום ונאה ממש. המוכרת, שגובהה כחצי מגובהו, שערה לא מסודר ופניה שחוקות, הביטה בו בחוסר סבלנות.

"אדוני, 60 שקל, מה לא מובן? עשיתי לך כבר שתי הנחות", היא רטנה.

"יש לי 50, זה בסדר, נכון? זה בסדר?", הוא ענה באי־נוחות.

המוכרת הביטה בי, כמו מנסה להיחלץ. "אולי תסבירי לו את", היא ביקשה. "הורדתי לו את המחיר מ־80 ל־60, והוא עדיין מתווכח איתי, משחק אותה מטומטם".

האיש לא הביט בי, המשיך להסתכל על המוכרת. "50 זה בסדר? יש לי 50, אני רוצה פרחים לחברה שלי".

המוכרת מאסה בוויכוח, נטלה את הפרחים מידיו ואמרה: "פה זה לא שוק! כשיהיה לך כסף תחזור!". האיש הגדול כל כך הביט בה בתדהמה, השתהה לרגע ומיד אחר כך חבט במצחו, חבטה חזקה. החזקתי בידו, מפחדת שיפצע את עצמו. אז כבר ידעתי מאיפה הוא מוכר לי. צמרמורת עברה בי.

"חברה שלי, היום יום הולדת שלה, רוצה פרחים, יש לי 50", הוא התחיל להזיע למרות מזג האוויר הקר. "בסדר, נביא לה פרחים, תפסיק", ניסיתי להרגיע אותו.

נדמה היה כי המוכרת קפאה במקומה. "אפשר קצת מים?", שאלתי אותה. היא רצה להביא. האיש רקע ברגליו. "עוד מעט המסיבה, צריך לקחת אוטובוס, אין זמן. יש לי 50".

נצבט לי הלב. "בסדר, 50 זה בסדר, רק תירגע, בבקשה", התחננתי.

המוכרת חזרה עם כוס מים. הוא הביט בה בזעם כשרצתה להגיש לו אותה. לקחתי אותה אני והגשתי לו. האיש שתה את המים בלגימה אחת. כמה טיפות טפטפו לו על החולצה. הוא החזיר לי את הכוס וניגב אותן בידיו. נראה היה שנרגע. "תני לו את הזר", לחשתי למוכרת, "אני אוסיף את מה שחסר".

היא הצמידה כרטיס ברכה קטן לזר ושאלה אותו: "רוצה שאכתוב משהו?".

האיש הביט בה בחשדנות. אחר כך הביט בי. וכשהנהנתי בראשי, אמר: "לגיתית, אדי אוהב אותך הרבה, היום מזל טוב לך! הנה פרחים!". זה היה תמים ורומנטי ונבון ויפה.

המוכרת כתבה, סגרה את המעטפה והגישה את הזר לאדי. הוא מסר לה את הכסף: "יש לי 50, בסדר?".

"בסדר, בסדר גמור", אמרה המוכרת. אדי הביט בי: "פעם את באת אלינו, אני יודע. עכשיו אוטובוס, יום הולדת לגיתית, ביי".

המוכרת נופפה לו לשלום בתנועות ידיים של שחקנית קולנוע. אני נחנקתי. הוא זכר אותי?

***

בכיתה ט', כשהייתי בת 15 או 16, אני לא כל כך זוכרת, ביקשו מאיתנו המורים להתנדב במקום מסוים. כשהחמצנו פנים, הם הבהירו שזה ייכלל בציון הסופי בתעודה, בסעיף "עזרה לחברה". אם ברצוננו להתקבל לאחד התיכונים הטובים של חולון (היו שניים), ראוי שנבצע את ההתנדבות על הצד הטוב ביותר. אחר כך הגישו לנו דף ובו כל האפשרויות להתנדב. הספרייה העירונית, המשמר האזרחי, מד"א, ויצו, אקים ועיריית חולון.

הייתי אז מורעלת, פטריוטית של ממש. על צווארי נחה דרך קבע שרשרת עם תליון מגן דוד. נשבעתי שלילדי אקרא בדיוק כמו שקרא רחבעם זאבי ז"ל לחלק מילדיו: פלמח, ערבה, מצדה.

ספרתי את החודשים עד הגיוס לצה"ל וכמובן שהחלטתי להתנדב למשמר האזרחי, זה היה המקום הקרוב ביותר לצבא. כשהגעתי למשמרת הראשונה שלי שם, הודיעו לי שאצטרך לפטרל יחד עם עוד מתנדב בשכונת ג'סי כהן, שאז נחשבה לשכונה קשה. כשסיפרתי על כך להורי, שלפה אמי את מפתחות הדלת ואמרה: "על גופתי המתה!". עם הרבה דברים יכולתי להתמודד איתה, אבל את המשפט הזה גם פצצת אטום לא הייתה חודרת. ויתרתי באכזבה. החלטתי להתנדב במקום שהיה הכי קרוב לבית שבו גרנו: אקים, הארגון שמייצג את בעלי המוגבלות השכלית ובני משפחותיהם.

באחד הערבים הגעתי לשם. לבשתי חולצת בית ספר ועל גבי תיק קטן עם מים וספר. מיד כשנכנסתי רצו אלי שתי נשים. אחת שמנמונת, נמוכה, בת 50 לערך. השנייה חייכנית, בערך בת אותו הגיל.

"שלום, את החדשה? באת אלינו?", שאלה השמנמונת. עוד לפני שעניתי, היא המשיכה: "את אוהבת את עפרה חזה? אני מתה על עפרה חזה! יש לי את כל הדיסקים שלה, מסכנה, הלכה צעירה".

צחקתי. גם הן התחילו לצחוק. כך עמדנו באמצע המתנ"ס בחולון, צוחקות כאילו אנחנו מכירות כבר שנים. "בואי, תראי את כולם, הם מחכים לך", הן ביקשו ממני. הגשתי להן את ידי ויחד צעדנו לתוך אודיטוריום קטן. שיחקו שם, שוחחו, יצרו וצחקו אנשים בוגרים עם מוגבלויות שכליות בכל הרמות.

"שלום", ניגש אלי בחור גבוה ויפה. "אני אדי". הוא היה שונה בנוף. תהיתי תחילה אם הוא המדריך. "שלום, אני מחטיבת גולדה", עניתי. "שלום", הוא המשיך, "רוצה לשחק איתי במחשב?".

"כן, אשחק איתך", אמרתי. ישבנו שנינו מול המחשב, משחקים במשחקי זיכרון. והוא, כדרך המלכים, נותן לי עוד הזדמנות ועוד הזדמנות, גם כאשר נפסלתי פעם ופעמיים. לפתע ניגשה אלינו עוד חניכה. הושיטה את ידה אלי ואמרה: "נעים מאוד, אני אסנת, רוצה לשמוע איך אני שרה?".

"בטח!", חייכתי. אסנת שלפה עיפרון מכיסה, כחכחה מעט בגרונה והתחילה לשיר "אנשים טובים באמצע הדרך, אנשים טובים מאוד". כמה חניכים מחאו כפיים מאחוריה, ורק אדי, הבחור לידי, התלונן: "כל פעם אותו השיר, מה יהיה איתה?". צחקתי שוב.

**

באותו הערב לא רציתי לחזור הביתה. וכשכבר חזרתי, התפללתי שיום שני יגיע שוב, שאוכל ללכת אל המתנ"ס לבקר את חברי החדשים.

הרבה אחרי שהתקבלתי לאחד התיכונים הטובים בחולון (שיקרתי, היה רק אחד) המשכתי להתנדב שם. הם היו כבר חלק ממני. חיבקו אותי, צחקו איתי ואהבו אותי כמו שאף אחד לא אהב אותי. שלוש שנים אחר כך, כשהתגייסתי לצה"ל (את מסיבת הגיוס שלי חגגתי איתם במהלך טיול במדבר יהודה עם המון חטיפים שהבאתי מהבית), נותק הקשר והמשכת בחיי.

והוא זכר אותי. הוא עמד מול המוכרת ההיא עם הפנים העצבניות וזכר אותי, אחרי כמעט עשר שנים.

בקרוב אלך לבקר אותם, את אלה שנשארו שם. אני מקווה שהם ייגשו אלי, יושיטו לי יד וייקחו אותי לשחק במשחקי מחשב ולהתחרות איתם מי מסיים את החטיף מהר יותר. בקרוב אלך לחבק אותם, את אלה שלימדו אותי אהבת אמת שאינה תלויה בדבר.

***

בדרך אל חברתי, האמא הטרייה, תחבתי אוזניות באוזני ושמעתי את "אנשים טובים". נעמי שמר ידעה מה היא כותבת, ואסנת ידעה מה היא שרה.

"וממש כמו צמחי הבר הבודדים

הם עוצרים תמיד את החולות הנודדים

הרקיע מתבהר, וכבר אפשר לראות

אנשים על אם הדרך מחכים לאות

אנשים טובים".