השבוע קיבלנו פעמיים אנה פרנק: פעם אחת מיהונתן גפן, שהשווה פרובוקטורית פלסטינית קטנה לילדה יהודייה שנרצחה בברגן בלזן, ופעם שנייה ממי שהחליטו להפוך אותנו שוב לנאצים, במסגרת הקמפיין הנכלולי שהם מנהלים נגד גירוש המסתננים מאפריקה. והנה, את האיומים שלהם להחביא באופן בלתי חוקי שב"חים הם מכנים "הבית של אנה פרנק", כחלק מעולם דימויי שואה מדמם שהם משווקים לנו ולעולם. אלא שדווקא כך מקבל המאבק שלהם את הצבע הנכון. יומרת המוסריות הנעלה שניחנה מלכתחילה בחוסר יושרה, נחשפת כמסע שקר שמבזה בפני עצמו את המוסר.



הפטפטת של יהונתן גפן היא לא יותר מהערת שוליים מקוממת של מי שסבור שאם יזדהה מדי פעם עם האויב, יצליח לזכות במנת תשומת הלב שהוא חייב להזריק לאגו האומלל שלו. אבל הקמפיין נגד גירוש השב"חים האפריקאים כבר הוביל לעצומה של סופרים, אזהרות טייסים, איומים לעבור על החוק, שלא לדבר על רצח אופי לאומי בעולם. דווקא ההשוואה לאנה פרנק, הילדה שהוחבאה בבית באמסטרדם, פשוט כדי שלא תירצח משום שהיא יהודייה, מחדדת את מהות עלילת הדם הטמונה בקמפיין כולו.



במסגרת הקמפיין, התחוללה בשבוע שעבר במכון הרטמן בירושלים אורגיה בכחנלית של מוסר מזויף. משם יצאה בשורה מורעלת, שהכתימה גם אמצעי תקשורת רבים. בין היתר עלתה לבמה רבה רפורמית בשם סוזן סילברמן, האחות של הקומיקאית שרה סילברמן, והציעה צרור אביזרי שואה לשימוש הקהל כגון "מסתור לפליטים בבית של אנה פרנק" וסיור בגן חסידי אומות העולם. חכם נוסף קפץ והמליץ לכנות את השב"חים המגורשים "רשימת שינדלר השנייה". בהמשך זכתה סילברמן לדקות מסך ארוכות של תקשורת מגויסת. וכך מצאנו את עצמנו מנסים לגמגם ולהסביר שאנחנו לא באמת היטלר או אייכמן.



כדי לחתור לבהירות מוסרית רצוי להשוות בין הילדה אנה, שהוחבאה מציפורני המפלצת הגרמנית, לקליינטים המיועדים להחבאה של מסע המחאה הנוכחי: האפריקאים. העובדות ידועות גם לעסקני המהגרים: כמעט איש מהשב"חים לא הגיע הנה משום שניסו לחסל אותו, כמו את אנה פרנק ובני העם שלה. מי שנרדף ומחפש מפלט לנפשו מוצא אותו במדינה הסמוכה, מעבר לגבול. אבל האפריקאים שלנו צלחו אלפי קילומטרים וכמה מדינות באמצעות קבלני הסעות, תוך שהם נוחתים דווקא במרכז תל אביב. הסיבה פשוטה: הם שמעו שישנה מדינה אחת בפאתי המזרח - משגשגת, דמוקרטית, הומנית, והכי חשוב, הגבול הדרומי שלה פרוץ לרווחה.



דורון רובין. גילם אנטיתזה לכל מה שטמון היה בברק. צילום: לע"מדורון רובין. גילם אנטיתזה לכל מה שטמון היה בברק. צילום: לע"מ



לכל מתלהמי המוסר מומלץ לעיין, למשל, בכתבה של דני אבבה ב"ידיעות אחרונות" מ־2012, שבה תיאר כיצד התחפש למהגר אריתריאי ובילה שבוע במחוזות מתחם לוינסקי ודרום תל אביב. כיצד קיבל הדרכה מקיפה איך לשקר, איך להתנהג, מה להמציא ועד כמה להציג עצמו כמי שנמצא בסכנת חיים.


גם מסע האימים שמתנהל כיום, הזועק שמדינת ישראל מחזירה את השב"חים לאש הגיהינום, מזויף ומופרך. האנשים מוטסים בכבוד, מקבלים סכום נאה ומוגנים מכוח הסכם שערכה ישראל עם מדינות היעד. סכנת חיים בוודאי לא נשקפת להם. האם הם נידונים לחיים טובים כמו בישראל? כנראה שלא. האם הם יזכו לגורל אפריקאי ממוצע? כנראה שכן.



ואין ספק שהחיים הממוצעים באפריקה לא כיפיים. לכן מרבית תושבי אפריקה, כמו גם אזורים רבים אחרים בעולם, היו מעדיפים לגור בישראל, גרמניה, שוודיה וארצות הברית. אכן, האשמה נכונה. במו ידינו ובניגוד להשמצות בנינו כאן מדינה לתפארת, אור לגויים. אבל זה ממש לא הופך אותנו לבלתי מוסריים.



במובנים רבים אנחנו מתמודדים עם הקושי של המצליחות שבמדינות המערב. כי אם נפתח את גבולנו לכל אומללי אפריקה והעולם, נחסל את המדינה והחברה שלנו. וכן, גם 50 אלף איש מאיימים על המרקם המורכב של ישראל, בייחוד כיוון שיש לנו, בתוכנו, אוכלוסייה ערבית נרחבת.



אגב, גם בגרמניה ובאיטליה הפסיקו לקלוט מהגרים וצמצמו את זרם הפליטים ממקומות מדממים באמת. הרבה כסף משלמים האירופים החסודים לאנשי אגרוף כמו ארדואן בטורקיה וראיסים אלימים בלוב, כדי שלא יאפשרו למהגרים הפוטנציאלים לרדת למימי הים התיכון. אנגליה מצדה חוללה את הברקזיט כדי לעצור את השטף. ובארה"ב ההתמודדות הזו נמצאת בלב הוויכוח הלאומי. רק השבוע היא גרמה להשבתה קצרה של הממשל, בגלל ניסיון סחיטה של הדמוקרטים, אשר ניסו למנוע גירוש פוטנציאלי של ילדי מהגרים. אז רק אנחנו נאצים רוצחי אנה פרנק, או שכל מדינות המערב המשגשג הן כאלו?



ועוד נקודה מאלפת. סצינת בידוי השואה שהתחוללה במכון הרטמן אורגנה על ידי גוף בשם "רבנים למען זכויות אדם". מדובר בארגון שמאל קיצוני שמעורב רבות בסיוע חתרני לפלסטינים. הוא ודומיו עומדים גם מאחורי המאבק להשארת האפריקאים בישראל, כאשר בקמפיין הזה הם שואפים בשם הפלורליזם לדלל את המהות היהודית־ציונית של המדינה.



אלא שכאשר מדובר בפלסטינים, הם ודומיהם מניפים דגל הפוך. הם מנסים לשכנע אותנו להתאבד לאומית ולהקים מדינה פלסטינית, והטיעון היחיד שנותר להם הוא שאסור להפוך את ישראל למדינה אחת לשני עמים. הטיעון שקרי בפני עצמו, אבל הוא מתאים לטהרני גזע, לא לדגלני הפלורליזם. צביעות כבר אמרנו?



כך, במאבק הדוגמטי שמנהלים נביאי השקר של ההומניות נגד גירוש המסתננים אין גבולות ואין יושרה. זהו קמפיין שיותר מכל מבזה את המוסר והשכל הישר.



ברק ורובין


הכרתי לראשונה את האלוף דורון רובין במלחמת לבנון הראשונה. חטיבה 500, שעליה פיקד רק כמה ימים, נכנסה למארב סורי בעין זחלתא, ואנחנו סייענו לחלץ אותם. כך זכינו להיחשף לאישיות יוצאת הדופן של המח"ט שלהם, בין היתר כאשר הוא הגיע אלינו לגדוד פשוט כדי להגיד תודה.



רובין כבר היה אחרי פיקוד על חטיבת הצנחנים ויכול היה להתמנות ישירות למפקד אוגדת שריון, אבל הוא העדיף לעשות את הדברים לעומק, ולעשות תפקיד שני של מח"ט, הפעם בשריון. מהר מאוד הוא זכה גם אצל הטנקיסטים להערצה מרחיקת לכת, כשאלו נתקלו ביושרה ובגבורה יוצאת הדופן שלו.



לימים, בשנים הארוכות שבהן שימשתי קצין בחטיבת צנחני מילואים, נחשפתי לביקורים של רובין בתרגילים, כמו גם לשיחות של ותיקי אדומי הנעליים על הקצין הבכיר שהם הכירו היטב. מעולם לא חוויתי כל כך הרבה הערצה והערכה לאיש אחד ממי ששירתו במחיצתו.



לא פלא שאהוד ברק כרמטכ"ל לא יכול היה לסבול דמות שכזו סביב שולחן המטכ"ל בקריה, והוא זרק אותו מצה"ל. כי דורון רובין, ביושרה ובאמת הצרופה שאפיינה את כל צעדיו, גילם אנטיתזה לכל מה שטמון במי שהיה אז רמטכ"ל, ולימים ראש הממשלה ושר הביטחון. אבל מעבר להחמצה האישית של דורון ז"ל, העובדה שלא היה מי שעצר את ברק וקידם את רובין היא שצריכה להדאיג אותנו יותר מכל.



tguvot@maariv.co.il