בימים אלה אני מציין בשמחה וביגון את יום הולדתי ה–44, שזה חתיכת גיל דפוק וחסר טעם. גיל שלא אומרים עליו דבר. 44 זה אולי ה–58 החדש, אין שום הבדל ביניהם. אחרי שחצית את 40, אתה כבר אדם מבוגר, מבוגר מאוד. ולכן, רגע לפני מותי, ובשעה משפילה זו, אני רוצה לעשות סיכום קצר של מה שלא אספיק לעשות ואף פעם לא אהיה.

לעולם כבר לא אמות צעיר, לא אכתוב סדרה שתימכר לנטפליקס ולא ארקוד על הבר של הלוציפר. ולא רק כי אני לא רוצה, אלא בעיקר כי אין לי אומץ. עם השנים אתה מאבד את הרצון להסתכן, ללכת עד הסוף, להשתחרר ולעשות דברים כמו לקום ולעזוב בטריקת דלת. עזבו דלת, טלפון אין לי אומץ לטרוק.

זה גיל שאני צריך לקחת בו רגע כדי להיזכר אם זה 42 או 45, כי באמת זה כבר לא משנה. אם הייתי בן 18, היה איזה ארגון שהיה מחפש אותי, שואל איפה אני, קורא לי לבוא. בגיל 44 היחידים שקוראים לי זה הילדים שמבקשים שאסיע, אחזיר, אשלם או אבשל.

זה גיל שאני יודע שאף על פי שמגיע לי הכי טוב, בחיים כבר לא אקבל. רואה החשבון אמר לי לא מזמן שהוא מעריך שיש לי עוד איזה עשר שנות עבודה טובות. אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע מדכא. בעבר הוא הסתכל על שנות המס שהיו והיה משוכנע שיהיו עוד כאלה, עכשיו הוא מסתכל על המזכירה שלו ורומז שתכניס את הלקוח הבא. ממני כבר לא ייצא ח'ייר.

לעומת זאת, אני מתחיל להיות חומר טוב לרופאים שאוהבים אנשים בגילי, כי אנחנו מתחילים להראות סימני פירוק. הרופא ממכבי אמר לי שאין הרבה מה לעשות עם הכאב שיש לי בברך, אבל מה שכן הוא יכול להגיד שמכאן זה רק ילך ויחמיר. את זה גם אני יודע. אנחנו הולכים ומידרדרים, ומסביב הכל רק הולך ומשתפר. העולם נמצא במצב הכי טוב שהוא היה בו מעולם. יש בו כל מה שצריך כדי להעביר חיים שלמים בקלות יחסית: המון פחמימות ריקות, מגבונים לחים וגם ווייז. פעם היינו משתמשים באמצעים פרימיטיביים כמו פנייה אל אנשים ברחוב ומפה שמכניסה אותך לרחובות שכבר נסגרו, כי היא לא הייתה מחוברת לוויי־פיי.

באופן כללי לא ידענו הרבה על שום דבר. שנה שלמה בבית הספר היסודי התווכחתי בלהט איזה שיר מתאים יותר לאירוויזיון: "הורה" של אבי טולדנו או "חי" של עופרה חזה, שגם אותו כתב אבי טולדנו. באיזה מצב צבירה היינו אז, שנושא שיחה כמו שירתו של אבי טולדנו היה לגיטימי. גם ההומור פעם היה כל כך אידיוטי, שאיך שהוא יצא הוא כבר נחשב מיושן.

אני זוכר שהלכתי עם חבר לראות את סרט המתיחות של "הבטלנים" וחשבתי שאני צופה בשיאה של הקומדיה האנושית. יאיר ניצני היה האשם תמיד, והכי חד נחשב שלמה ניצן, שחיבר בדיחות על כותרות מהעיתונים ביום שישי בערב. היום כל סלוצקי ודומינגז מייצרים עשרות בדיחות ברמה הזאת עוד לפני תשע בבוקר.

לא מזמן מישהו העלה תמונה ב"זיכרונות ילדות - יהוד" מ–1984. כיתה ד'. אומנם התלבשתי כמו פישנזון, אבל הרגשתי שאני בשיאי. ואז חלה הנפילה: היינו באמצע שיעור תנ"ך ובדיוק התכוונתי לספר בדיחה על יהושע בן נון. הייתי כבר מוכן עם כל המילים לבדיחה שלי, חיכיתי לשקט יחסי שמאפשר לי לדבר, ואז נכנס לכיתה נמרוד, שהגיע אחרי אליפות טניס במתנ"ס. שערו בלונדיני, עיניו כחולות, היה לו מנגב זיעה על המצח והוא החזיק מחבט על הכתף. המורה שאלה אותו, נו, ניצחת? והוא ענה בחיוך מבויש, "כן". אז ידעתי שזהו, חיי מיותרים.

מה הסיכוי שלי בעולם, אם תמיד יהיו כאלה שייכנסו באמצע עם מנגב זיעה ויהרסו לי את הרגע? אין עוד צורך להתאמץ. יש רק עוד דבר אחד שמטריד אותי ועליו אני לא אוותר, ייהרג ובל יעבור: אותי לא יקברו בקומות. מצטער. ועד שלא תמצאו סידור אחר, אני נשאר. כולה 44.