זה קרה באחד מימי הגשמים שעברו על תל אביב באחרונה. משלחת מטעם הרשות הפלסטינית התארחה בעיר הגדולה למפגש עם אישי ציבור ישראלים. בזה אחר זה עלו המתכנסים ודיברו. כיצד נסוגה וושינגטון מתהליך השלום, למה גורם הקיפאון הממושך בשיחות, מהן סכנות העתיד לשני הצדדים. כל נואם הצביע על זווית כלשהי בסוגיה, וחלקם הציעו פתרונות. אם היו מחלוקות, הן לא נסבו סביב הצורך בשלום ופתרון שתי המדינות, אלא נגעו לדרך.

בראש המשלחת שהגיעה מרמאללה היו גם שני בכירים. שמותיהם יאמרו מעט לישראלים, אבל הם מוכרים היטב ברחוב הפלסטיני. אחד מהם חבר במטבחון של אבו מאזן, מאלה הלוחשים על אוזנו. חברו, איש המעגל השני. שניהם בקיאים בפוליטיקה שלנו לא פחות מרוב הישראלים. דבר הכינוס הגיע לאוזני כמה עיתונאים, וכמה מהם טרחו לבוא. נוכחותם הפתיעה את המשלחת מרמאללה. כאשר החלו שני אלה לדבר, הם ביקשו לכבות את המצלמות. הביקור ותכניו, זעפו, אינם לפרסום.

האירוע הסתיים, והפלסטינים התכוננו לתזוזה. בחניון הסמוך חיכו המכוניות, אבל השניים התעכבו שניות נוספות. היטב היטב הם כרכו צעיפים סביב פניהם, באופן שהסתיר את החלק התחתון שלהם. אחד הוסיף ברט. בחוץ ירד גשם, ורוח קרירה נשבה. ההסתתרות תחת מלבוש חמים נראתה מובנת, אבל לא הייתה הכרחית. הקור התל אביבי נעים ורחוק מהצינה של רמאללה. מוקפים במלווים ובעוזרים, שפניהם גלויים, יצאו שני הברנשים מהבניין. למטה, בניגוד להערכתם, לא הפתיעם אף צלם או עיתונאי. בהגיעם למכוניות, גילו את פניהם. אנחת רווחה נשמעה.

שני האישים הללו ביקשו להסתתר מפני מארב תקשורתי לא בגלל הבוס אבו מאזן. הוא הרי שלח אותם לשם. הם התחבאו מעין הציבור הפלסטיני. הסתתרותם מלמדת על מעמדו של הציבור בלב בכירי הרשות. הם חשים היטב את זרמי העומק בקרבו, ויודעים את הגבולות שמתח להם. החשש אינו אלקטורלי. הם לא יעמדו לבחירות. החשש הוא שהם, סמלי הרשות, ייראו כמי שמתרפסים בפני הישראלים, בעידן שבו ממשלת ישראל חוברת לבית הלבן ובועטת בסוגיה הפלסטינית. זו מציאות חדשה. עד לפני שנתיים או שלוש, ביקור של אישיות פלסטינית בישראל נתפס כחלק מן המאמץ להניע את תהליך השלום. היום הוא גובל בבגידה.

האסון שנמנע

ביום שישי שעבר, בשעת ערב, הזעיקו תושבים את המשטרה הפלסטינית לכביש צדדי על אמצע הדרך בין טולכרם לג'נין. בצד הכביש גילו השוטרים שמונה בורות קטנים, שבתוכם הוסתרו מטעני חבלה במשקל 15 עד 20 ק"ג כל אחד. הם היו מרוחקים שניים עד שלושה מטרים זה מזה ומחוברים בחוטים. הבורות נראו טריים, ומלאכת החפירה נעשתה בגסות, באופן שפצע את האספלט ומשך תשומת לב. חבלנים מטעם הרשות נקראו למקום ופירקו את המרעומים. אחריהם הגיעו כוחות צה"ל ופוצצו את המטענים.

בחישוב גס, הוטמנו שם כ־150 ק"ג חומר נפץ. זו כמות שאינה מיועדת לרכב בודד, אלא לשיירה או לאוטובוס. הכביש צדדי, והאזור מדולל מיישוב ערבי או יהודי. כדי שהקורבנות המיועדים יחלפו על פני המלכודת, צריך לפתותם להתקרב אליה. ייתכן שבשלב הבא, לאחר ההטמנה, זממה החוליה לביים אירוע ביטחוני מוגבל. למשל, פיגוע נגד מכונית בודדת, שיזרים למקום כוחות גדולים, ואז יופעלו המטענים יחד.

בלבנון קראו לה "זירת מטענים", אחד מאמצעי ההרג היעילים שבידי חיזבאללה. מאז חילצה ישראל את עצמה מלבנון, לפני 18 שנה, נדיר למצוא כאלה בשטחים הפלסטיניים. את המלאכה ביצעה חוליה ולא אדם אחד, והיא דורשת ידע נרחב במקצוע החבלה וכוונות זדון מפליגות. זו עבודה של ארגון, והחשודים המיידיים הם חמאס וחיזבאללה. לשניהם חשבון עם ישראל. חשבון טרי, שלידתו בפעילות ישראלית בעזה ובשטח לבנון.

הסיפור פורסם ביוזמת רמאללה. לרשות חשוב להראות לציבור שלה (וגם לישראלים) את הסכנות שאורבות להם, ומדוע צריך מנגנוני ביטחון חזקים. אפשר להניח כי ישראל והרשות משלבות ידיים בחקירה. דמיינו לעצמכם מציאות שבה שיתוף הפעולה הזה אינו קיים. שחיזבאללה או חמאס מקימים חוליית הרג כזו מרחוק.

תארו לכם שכוחות צה"ל יפותו להגיע לזירה, והמטען יופעל. ולאחר האסון תישאר ישראל לחקור אותו לבדה. למצוא את החוליה בתוך ערימת שחת, לעצור את אנשיה בטבורה של עיר עוינת, ולעשות את כל זה בלחץ של פצצה מתקתקת, פן תתקוף החוליה שוב. תארו לכם שיהיו בשטח כמה חוליות ולא אחת. תארו לכם שקצינים במנגנונים הפלסטיניים, אלה שמסייעים כאיש אחד לשב"כ בחקירות פיגוע, ימרדו ברשות, מפאת חולשתה, או יקבלו הוראות מלמעלה לפגוע במטרות ישראליות.

בעבר היינו בסרט הזה, וביום שבו תתערער יציבותה של רמאללה, עלול להתפתח כדור שלג שיחזירו. המזימה שסוכלה היא פעמון אזהרה לשני הצדדים. שיתוף הפעולה הביטחוני הוא תעודת ביטוח מרכזית בפני שפיכות דמים. מי שיתרום להחלשתו, יישא באחריות לאובדן חיי אדם.

המתחרה שלא יזכרו

ביום שני נסגרה הרשמת המועמדים בבחירות לנשיאות מצרים. יממה לפני הסגירה עוד כללה הרשימה מתמודד אחד בלבד, עבד אל־פתאח א־סיסי שמו. בדקה ה־90 הצליחו אנשיו לגייס מתחרה, פוליטיקאי אלמוני למחצה בשם מוסא מוסטפא, מהנדס בניין, ראש מפלגה בשם "המחר". בעוד כשלושה שבועות ילכו המצביעים לקלפיות, ובתום יממה או שתיים יוכרז א־סיסי שנית כמנצח. אין סכנה שיפסיד.

מוסטפא כבר הודיע כי הוא מוכן לעימות טלוויזיוני עם הנשיא, אבל כולם יודעים שתוצאת ההתמודדות סגורה מראש. ועדת השופטים, שמפקחת על ההליך וספירת הקולות, כפופה הרי ללשכת הנשיא. מוסטפא גויס בשם מראית העין של פלורליזם. איש לא יזכור אותו ביום שאחרי. הבוחר יודע זאת, ולכן הנטייה אצל רבים היא להישאר בבית. אנשיו של א־סיסי מודעים לכך, ואין בכוונתם לבזבז דקות מיותרות לגייס בוחרים למענו. מה שחשוב להם הוא הלגיטימציה. תורים ארוכים בקלפיות, שיראו לעולם כי העם פקד בהמוניו את מרכזי ההצבעה ואמר את דברו.

נשיא מצרים, עבד אל פתח א-סיסי. צילום: רויטרס

בנקודה הזו אפשר לפצוח בנאום טהרני על אופיו של משטר א־סיסי. אכן, המשטר הזה רודף מתנגדים, סותם פיות ומסדר לעצמו את המשך השלטון. ייתכן שיש מקום להקל את ידו הכבדה, אבל לנו הישראלים אין זכות להטיף לכך. עד שנגיע למקומם, לא נבין כמה מסובך לכלכל מדי בוקר מחדש מאה מיליון אזרחים ולספק את הרעבים או המיואשים. כמה מפחיד להילחם באחים שרוצים להחריב את הבית, כי הם בטוחים שעל חורבותיו אפשר להקים בן לילה ארמון מפואר. במציאות שברירית כזו, כל מתנגד או מבקר נתפס כמסוכן. אולי זו תגובה מופרזת, אבל היא תוצאתה של האחריות הנוראה.

קהיר ידועה כמי שגומלת לנשיאיה רעה תחת טובה. מאז גמאל עבד אל־נאצר לא היה ביניהם אחד שסיים את ימיו בשיבה ובנחת. א־סיסי התנדב למשימה כדי להציל את המולדת, בעת שהיטלטלה כספינה באוקיינוס גועש. הוא מכיר ויודע את הדיבורים בגנות משטרו. גם אני רוצה דמוקרטיה, אמר פעם לקבוצת עיתונאים מצרים, אבל בדרך לשם, שלא נאבד את מצרים.

מים כבדים

ביירות סערה השבוע בגלל מתקפה של שר הביטחון אביגדור ליברמן על הגז הלבנוני. בנאום שנשא שלשום בתל אביב התפלא ליברמן, כיצד פותחת לבנון בחיפושי גז בקרקעית הים המצויה גם בריבונות ישראל. הוא הזהיר את שותפות הגז האירופית שקיבלה את הזיכיון לחיפושים מפני שגיאה חמורה. "יש פה התנהלות מתגרה ופרובוקטיבית", קבע ליברמן. "ללבנון זכות ריבונות על המים הטריטוריאליים שלה", השיב נשיא לבנון, מישל עוון. בחיזבאללה הכריזו, כי הם יעמדו מול הניסיון לפגוע בזכויות הנפט והגז הלאומיים של לבנון.

לפני כחודשיים, בתום מכרז בינלאומי, העניקה ביירות לתאגיד זר רישיון לחפש גז במעבה המים הטריטוריאליים שלה. ENI האיטלקית, נובוטק הרוסית וטוטאל הצרפתית, המרכיבות את השותפות, קיבלו היתר לחפש בשני שדות רחבי ידיים. האחד מכונה בלוק 4, והוא משתרע מול חופי ביירות, והשני בלוק 9, הגובל במים הטריטוריאליים של ישראל. לישראל וללבנון מחלוקת ארוכת שנים בשאלה היכן בדיוק עובר קו הגבול הימי ביניהן. לטענת לבנון, בלוק 9 כולו מצוי בריבונותה. ישראל סבורה כי שוליו מצויים בשטחה.

המחלוקת על הגז אינה בוערת. עשויות לחלוף עוד כמה שנים עד שיימצא הגז המיוחל בבלוק 9. אחר כך יעברו עוד כמה שנים עד שיונחו האמצעים לחלצו מעומק הים ולהופכו לחומר נוזלי הניתן להולכה. מי יודע אם יהיו לממשלת לבנון קונים בשוק שבו ישראל, מצרים וקפריסין פועלות כמה שנים לפניה, ועוד לא דיברנו על ענקית הגז רוסיה, בעלת המחירים האטרקטיביים. לבנון חוזרת ועולה על הכוונת של ישראל מסיבות אחרות. דברי ליברמן נאמרו בעיצומו של משבר הטילים החדש. על פי מידע מודיעיני שהגיע לישראל, מנסה איראן להקים בלבנון מפעל לייצור טילים מדויקים. זהו אמצעי שביכולתו לפגוע במטרה על הקרקע בדיוק של עשרה או עשרים מטרים בלבד.

זיכיון החיפושים שקיבל התאגיד האירופי מקרב את היום שבו יצטרכו ביירות וירושלים להסכים על הגבול הימי ביניהן ולקבוע אם לישראל חלק ונחלה בבלוק 9. אמנת האו"ם לחוקי ים מ־1982 מספקת כלים להסדרה של "מים כלכליים". הבעיה היא שאצל ישראל ולבנון החוקים הפוכים. קודם ממצים את כל האופציות האלימות, אחר כך פונים, בלית ברירה, לדיפלומטיה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
tguvot@maariv.co.i
l