היי, את, כן, את, עם הטורבן ושאר הסממנים החיצוניים שאמורים לרמז על זה שיש לך אלוהים. ואתה, עם שובל הילדים החמודים. וגם אתה, עם האישה ההריונית. אל כולכם אני מדברת, אני, זו שחתכתם בתור במוצאי שבת. “אוי, לא שמתי לב שזו הקופה המהירה של החמישה מוצרים", אמרת לי בהבעה מצטדקת מגויסת אחרי שעמדת בתור בזמן שאשתך קוששה עוד כמה קופסאות פלסטיק וקשיות צבעוניות ששוות כנראה את השקר הזה. ואת, ההריונית שלחשה בקול רם לחברתך ולילדות שאיתה: ”וואו, מה עשיתי כדי לעקוף את התור הזה. לא תאמינו". הנה אני חוזרת אלייך, מדאם טורבן. "רגע, אני בודקת איפה החשבונית", הישרת מבט, זקופה וגאה כמו חיילת בדיל אל השומר של המקום, שביקש ממך, כמו מכל יתר הקונים, להראות לו את החשבונית. וברגע שהסתובב, קרצת לחמותך ולבן הזוג שלך. "בואו, ניעלם", אמרת להם. את הילדים משכת ביד ככה, בחן. ממזרה חמודה שכמוך. מי כבר ידע שגנבת. את, הילדים ואלוהים.  

 2. עשר אגורות. כולה עשר אגורות. נגיד, אם ייפלו לכם עשר אגורות ויתגלגלו אל מתחת לדלפק בסופר, או בין ערימות האבוקדו אצל הירקן, תתכופפו להרים אותן? תזיזו את כל הערימה כדי למצוא אותן? בסך הכל עשר אגורות.

יש כאלה שעבורם עשר אגורות הוא סכום ששווה לרמות בשבילו, ששווה להעליב אחרים בשבילו או לפחות לנסות להעלים באיזושהי דרך. פעם לקחו מאיתנו אגורות בודדות. מי לא זוכר את תקופת מחירי ה־0.99 כשלא היה בשימוש מטבע של אגורה? מי לא חישב כמה מיליונים עושות רשתות ענק שלא מחזירות עודף שלא קיים למחיר קיים? מי לא קיבל בזוקה במקום עודף?

זה התחיל באגורה, המשיך בבזוקה, ועכשיו יש כאלה שאומרים לנוסעים שלהם שמחיר הנסיעה במונית שירות הוא שישה שקלים ולא 5.90. יש כאלה ששוכחים להחזיר עודף, ויש כאלה שמטבע עשר האגורות נשמט מידיהם, פעם אחר פעם, והלקוח לא טורח להרים אותו מהרצפה. "עשר האגורות האלה, שבעלי מקצוע כבר לא מתביישים לקחת לעצמם מבלי לשאול לרשותנו, לא שונות בהרבה ממאות אלפי השקלים או המיליונים שנלקחים מהציבור על ידי כאלה שעושים בהם כרצונם מבלי לשאול אותנו", אומרת חברתי החכמה ש'.

תור ישראלי. צילום: אבישי פינקלשטייןתור ישראלי. צילום: אבישי פינקלשטיין


אנחנו מדברות על זה הרבה. המשפט הרווח ביותר עכשיו הוא "כולם מושחתים! זו רק שאלה כמה הם לקחו". ובאמת, באווירה שבה אתה לא נותן דין וחשבון על מיליונים שלקחת, מה זה כבר עשר אגורות? כולם לוקחים, אז אני לא? "דין פרוטה כדין מאה" אמרו חכמינו. הם לא ידעו שיבוא יום ובו אנשים רק יחפשו איך לעקוף בתור, לעשות קופה, לא להרגיש פראיירים ולהצדיק את כל אלה דרך דין המאה. כי אם הוא עשה את זה במיליונים ולא יקרה לו כלום, אז כשלוקחים עשר אגורות זה כאילו לא היה כלום.

יותר מהכל אני מפחדת מהרגע הזה בחיים, שפשוט נוותר, נפסיק להילחם, פשוט נתעייף. הרי כמה פעמים אפשר להגיד לילד שלך "אל תחצה את הכביש ברמזור אדום",  ויחד איתו לחזות בהמוני הורים אחרים עושים את זה? כמה פעמים נקריא לפני השינה ספרים על סובלנות, כשבמהדורה של אותו הערב שמענו "העובדים הזרים האלה גומרים לנו את המדינה"? כמה פעמים נגיד לילדים שאנחנו עובדים מאד קשה בשביל הכסף, אבל לא נרים את עשר האגורות שנפלו לנו? וכמה כוח עוד יישאר לנו להילחם על צדק, הגינות ונימוס כשבצד השני, הנהג של קו השירות צועק: "מה, לא תשני בלילה בלי העודף? כולה עשר אגורות!".

3. כמו הסיפור שכתבה הסופרת החכמה מרי מייפס דודג' על הנס ברינקר, הילד עם האצבע בסכר, כך גם את, הילדה החמודה. עמדת מול אבא שלך בזמן שהוא העמיס על רכבו את מה שקנה אחרי שגנב תור וקילל את המנ־מניאק זבל חרא שצפר לו מאחור. אמרת לו: "אבא, די". שמת זרת בסכר, והסתכלנו אחת על השנייה. הבנת את מה שהוא לא הבין, את מה שכולנו שוכחים מדי יום ביומו. הרוב המכריע של הילדים נולדו טובים. אחר כך מגיעים המבוגרים שיקלקלו אותם.