מאז שסיימתי להיות חיה עירונית ועברתי לדממת הפריפריה אני מרכז את הפגישות שיש לי בתל אביב ליום אחד. מגיע לעיר ומקיים את הפגישות ברצף, זו אחר זו, בכל מיני בתי קפה. בזמן האחרון שמתי לב לתופעה משונה וחדשה שמתרחשת אצלי: אפילו רק מצפייה מהצד באדם זה או אחר שיושב בבית הקפה אני יכול לזהות אם הוא תל־אביבי או לא. את היכולת הזו פיתחתי רק לאחר שעברתי מתל אביב. פתאום יכולתי להביט בעיר ובנעשה בה מהצד, כצופה חוץ, במבט מפוכח.

כשסיפרתי על כך בהתלהבות לאשתי, היא שאלה אותי: ״אז מהן המסקנות שהגעת אליהן בעקבות יכולת־העל שפיתחת?״. ״בגדול״, אמרתי לה, ״המסקנה היא שהעיר נהדרת, אבל חלק מתושביה בלתי נסבלים. החיה הזו, שמכונה התל־אביבי, די מרתיעה אותי. ואני אומר את זה אחרי תצפיות רבות שעשיתי בכל פעם שהגעתי לעיר מאז שעברנו לפני חצי שנה״.

״למה אתה מתכוון?״, היא שאלה. התחלתי להסביר לה על אורחותיה ומנהגיה של החיה הזו, התל־אביבי המצוי, שאותה אפשר למצוא לעתים כשהיא בתנוחת ישיבה בבית קפה צדדי, לא המוני מדי אך גם לא נטוש. ״בדרך כלל יש יותר מאחד כזה, לפחות כמה, בכל בית קפה״, הסברתי ופירטתי איך אפשר לזהות אותם, את התל־אביבים המצויים: הם מחזיקים סיגריה ביד אחת, מסיטים טיפה את כובע הברט האירופי שלהם לכיוון רדינג והצפון החדש, לוקחים שאיפה נוספת מהסיגריה ונוהגים לאפר במאפרה בעדינות מעצבנת.

הם גם סוחבים איתם מבט מהורהר לכל מקום, כאילו הם תמיד נמצאים בעיצומו של תהליך חשיבה ממושך וכאילו שהקפיטליזם והאמריקניזציה מפריעים להם לחשוב. הם מזמינים בבית הקפה את כל מה שאתה בדרך כלל לא תזמין. יש להם חברה לשעבר בצפון הישן, הורים ביבנה, זיכרונות באירופה הקלאסית, מצפון בקו הירוק, מוסר בגדר ההפרדה, ותמיד יש להם מה לומר בעניין הפרות של זכויות אדם.

בסוף השיחה מגיעה לאוֹמנות. מסעדה בתל אביב. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

הדעה שלהם מורכבת ומבוססת על מה שהם מניחים שיגרום לך לחשוב שהם הכי ייחודיים. והם תמיד, אבל תמיד, מדברים על תרבות ואומנות. מבחינתם הדבר הנעלה ביותר זה להיות אומן. הם מגדירים את עצמם כאומנים אף על פי שהם לא באמת עוסקים במקצועות האומנות. הם למעשה לא עוסקים בכלום פרט להזנת הפוזה. אבל משום מה בטוחים שאם ידברו על זה מספיק, זה ייתן להם לגיטימציה להסתובב בעולם בתנוחה של "מפעל חיים", כאילו השם שלהם הולך לפניהם ואתה תמיד הולך מאחוריהם.

לא חסרים, נניח, אנשים שיושבים ומדברים על כדורגל ללא הפסקה (אני אחד מהם). זה לא הופך אותם לשחקני כדורגל. אבל משום מה, אם אתה מספיק מוזר והבגדים שלך נראים כמו רשת הסוואה של משמרות המהפכה, ויש לך גיטרה אקוסטית בבית ואתה יודע יותר משני אקורדים, ואתה מתמקם נכון, במקום הנכון, איפשהו בין סוף תל אביב להתחלה של האגו שלך, ויש לך מה לומר על ניק קייב והזרעים שלו ושפלות הפלייליסט בגלגלצ, זה מיד הופך אותך ליוצר, לאומן.

תל אביב שופעת טיפוסים כאלה. הם מציפים את הוואקום האורבני של העיר וממלאים אותו בפטפוטי סרק. אם תטה אוזן, תוכל לשמוע תל־אביבים מדברים על תיאטרון רוסי, על רוי ליכטנשטיין, על ז'אן־מישל בסקיה, על בוקובסקי, על סרטים צרפתיים שצולמו במצלמה על הכתף, ועל שירה יותר מדי מודרנית. הנימה רבת־החשיבות שמרחפת מעל אמורה לתת את התחושה שהשיחה מתקיימת על בסיס של "גאון מדבר על גאון, בבוגרשוב, בצהריים".

הם לא מדברים אליך ישירות, הם מדברים אל הקהל שנמצא מאחוריך. רוב התל־אביבים האלה, שורצי בתי הקפה, לא מדברים אל האדם שאיתו הם חולקים שולחן ומאפרה. הם למעשה מדברים אל צוות הצילום שהם מדמיינים שניצב מאחורי אותו אדם שמסב איתם לשולחן. מדובר בצוות צילום דמיוני שמסתובב איתם ומצלם עוד ועוד חומרים שייערכו אחר כך לסרט דוקומנטרי על האישיות רבת־החשיבות של עצמם. וכמובן שהסרט הזה יוקרן רק בסינמטק. מזל שיש לנו סינמטק.

בשאילה מהתפקיד הגרוטסקי "שר ללא תיק", אפשר לכנות אותם "אומנים ללא תיק עבודה". הדבר המדהים הוא שאם יזדמן לך לשוחח איתם, מהר מאוד יספרו לך שהם בדיוק עובדים עכשיו על איזשהו ״פרויקט״. זו אחת המילים האהובות על החיה התל־אביבית, ״פרויקט״. הם תמיד באמצע אחד כזה. "פרויקט" שישנה את כל מה שאנחנו יודעים על קולנוע/שירה/מוזיקה/ציור/פיסול/ספרות ברגע שייצא לאוויר העולם. ואתה תמיד שואל את עצמך מתי יש להם זמן לכל ה"פרויקטים" האלה שלהם? כי הם תמיד באותו בית קפה, לובשים על עצמם את אותה הפוזה, מדברים על אותם דברים, עם אותם אנשים. אפילו טלוויזיה הם לא רואים. כי, כמובן, איך לא, אין להם טלוויזיה בבית.

״שנייה רגע״, קטעה אשתי את רצף הדיבור שלי, ״שמת לב שאתה מדבר כבר רבע שעה בלי הפסקה על אותו הדבר? אולי תנצל את הזמן הזה בשביל למלא לילד אמבטיה?״. ״בסדר, אבל את מבינה את מה שאני אומר?״. ״ותדליק גם מפזר חום, קר עכשיו״. ״טוב״.