שרת המשפטים איילת שקד יכולה לסמן ניצחון ראשון בקרב שהיא מנהלת על מינוי מועמדיה לשופטים בבית המשפט העליון. פרישתו של השופט הערבי־מוסלמי, חאלד כבוב, היא ניצחון ל"בייס" של שקד במפלגת הבית היהודי - אצלנו לא ימונה שופט מוסלמי – ללא קשר לכישוריו. הדרך פנויה למינוי מועמדה המועדף של השרה שקד - פרופ' למשפטים שהיגר לארה"ב לפני כ־15 שנים, מרצה שלא כיהן כשופט, אבל אמור להיות מספיק שמרן ואוהד להשקפת השרה, שהיא הסיבה העיקרית למועמדותו.

לשכת עורכי הדין, בראשות עו"ד אפי נוה, תמכה בכבוב, אך נכנעה ללא קרב. עכשיו יימשכו העסקאות בין השרה, חברי העליון ונציגי הכנסת.

המשרד החשוב ביותר בדמוקרטיה שלנו גרם לשופט כבוב להפנים מהר שלהיות ערבי בישראל זו רק תושבות ולא אזרחות. עם ניסיון של 18 שנה כשופט, כולל תיקים רגישים מבחינה ציבורית, כבוב מתאים לעליון, לדעת אנשי מקצוע, הרבה יותר מהפרופ' אלכס שטיין שמגיע מהאקדמיה (משמש כמרצה בבית ספר למשפטים זניח בברוקלין, בעבר הרצה בישיבה יוניברסיטי).

אבל לפרופ' שטיין יש את הערך העליון הנדרש למינוי מכובד כזה – הוא ידידו של נשיא העליון בעבר, פרופ' אהרן ברק. לשופט כבוב יש רק את תמיכת הגילדה, וגרוע מכך - הוא ערבי־מוסלמי. נראה שבבית היהודי מתקשים לחיות עם מציאות שלפיה יכהנו שני שופטים ערבים בעליון (ג'ורג' קרא, שמונה לפני כשנה, הוא ערבי־נוצרי).




"המחנה הלאומי" שוכח שהימין שולט כאן




פוליטיקאים מהימין זועקים כבר שנים שבית המשפט העליון נגוע פוליטית, ואינו מכבד את החלטות הכנסת. הימין שמגדיר את עצמו כ"מחנה הלאומי", נוטה לשכוח כי ב־34 השנים (נטו) שבהן שולט כאן הימין על מרכיביו השונים, פוליטיקאים שלו היו מעורבים במינוי השופטים לעליון. גם השנה חברים בוועדה שני שרים מהקואליציה, ועוד חברת כנסת (נורית קורן) זניחה לחלוטין, שמתעקשת על מינויים של שופטים/שופטות יוצאי תימן.




יכולה לסמן לעצמה ניצחון, שקד. צילום: יוסי זמיריכולה לסמן לעצמה ניצחון, שקד. צילום: יוסי זמיר

הציבור היהודי ברובו (למעט המתנחלים באיו"ש ותומכיהם) מתייחס לעליון כערכאה הבכירה בין רשויות המדינה – הגוף היחיד שמתייחס אך ורק לחוק, ולא להשפעות חיצוניות, נגועות ומסואבות בפוליטיקה ובניגוד עניינים.

אבל שוב מתברר שמדובר באחיזת עיניים, ובמשחק הפוליטי מוכרים רק את הציבור, באמצעות שיקולים לאו דווקא ענייניים: מוצאו של השופט (כן, מזרחי זה יתרון, כך מתברר) ודתו (ערבי־מוסלמי עדיין אינו מתאים לתפקיד, בשנתה ה־70 של המדינה). במינויים הנוכחיים חשובה גם הפוליטיקה. אולי המועמדים של השרה שקד יהיו נוחים יותר בעתירות על פינוי יישובים, שהתנחלו על קרקעות בבעלות ערבים פלסטיניים. זה כמובן העיקר ב"בייס" של הבית היהודי, אבל כמובן קיים גם הרצון למשילות ללא הפרעה ו/או הטרדה של מערכת החוק.

את שני העקרונות החשובים האלה מספקת השרה שקד לבוחריה. השאיפה לשלב את המגזר הערבי, בתפקידים שיראו, לכאורה כמובן, על רצון של הממשל להכיל מיעוטים (שמספרם באוכלוסייה גדל במהירות) אינה מעניינת את נבחרי הציבור.

כדאי שנזכור זאת כאשר השרה שקד תופיע שוב בסרטון שבו היא מברכת את "חסון, ערבי דרוזי שמתפקד לבית היהודי. כי אנחנו מפלגה דמוקרטית".

בסרט זו בדיחה נחמדה, אבל דמוקרטיה דמוגרפית אינה בבית ספרנו. עובדה.