אין כמעט עיתונאי בארץ, שהגיע למעמד בינוני ומעלה, שלא נחשף ללחצים מערכתיים בהקשר פוליטי. בחישה של פוליטיקאים, כולל ראשי ממשלות, בכותרות הראשיות היא ממש לא עניין חדש בישראל. והשאלה היא, בהקשר של חקירות בנימין נתניהו, האם הנורמה הזו - הפסולה מיסודה - אמורה לשמש לו כהגנה, או שהגיע הזמן לשים לה קץ, גם אם הוא יהיה הראשון שישלם את המחיר.

הקריאה של אביגדור פלדמן לסופר דויד גרוסמן שלא לקבל את פרס ישראל מייצגת את כל מה שהזוי, מקומם ומדכא בשמאל הישראלי הנוכחי. גרוסמן לא מקבל את הפרס מהשלטון הנוכחי אלא מהמדינה (שהשלטון הנוכחי מייצג. קוראים לזה דמוקרטיה). והעובדה שאדם כמו נפתלי בנט מעתיר שבחים רבים כל כך על סופר שהפוך ממנו בהשקפותיו היא מחמאה לדמוקרטיה הזו.

דויד גרוסמן. צילום: פלאש 90דויד גרוסמן. צילום: פלאש 90

האובססיה הלאומית סביב עומרי כספי מאפילה על כל גילויי הפרובינציאליות שנרשמו כאן בעבר. וממש לא חסרו כאלה. מדי יום מתקיים בתקשורת דיון קדחתני, שנע באופן מאני־דפרסיבי בין הכתרתו כהפתעה הגדולה של ה–NBA והאפשרות הנוראית שבמסגרתה ישוחרר מקבוצתו הנוכחית. בהשוואה לטירוף הזה, אפילו העיסוק הקודם בהדחתו של דיוויד בלאט נראה פתאום כמו עיתונות במיטבה.