אין דבר גרוע מלחזור לשגרה אחרי שהות ארוכה בחו"ל. לא משנה כמה טובים חייך, לאיזה בית חם ונעים אתה שב ומי הם סובביך ואוהביך, יש משהו במציאות היומיומית שהוא הרסני, מדכא וקטלני לחלומותיו של אדם. בשבוע שעבר נחתי בישראל אחרי ביקור שארך קרוב לשבועיים בארצות הברית, שבמהלכו טיילתי, למדתי וגם נפגשתי עם אנשים כאלה ואחרים בעניינים מעניינים יותר ולעתים מסעירים פחות. שם בניו יורק ובלוס אנג'לס, מחוץ למעגל הרצף השוחק, תפחו האגו והדמיון לממדי ענק, ומה שנראה כבלתי אפשרי בהווה המקובע נדמה כקל ובר־ביצוע בניכר המנותק מכבלי המחויבות והמשכנתה.

ברוח הזו שוטטתי ברחובות בוורלי הילס. כשהפנטזיה משתוללת ורסני המחשבה פרומים, חשתי בזמן ההליכה בין המדשאות המסותתות כטייקון רב־עוצמה שגר באחד הבתים המפוארים המוסתרים מעין ההמון בגדרות ענק וירקת מאיימת. בהמשך אפילו מצאתי עצמי נוסע ברכבי פאר, שבארצות הברית אפשר לרכוש בסיוע מסגרות אשראי נדיבות וקומבינות, בתשלום קבוע של כמה מאות דולרים מדי חודש, והבעלות עליהם אינה בלעדית אך רק ליוצאי האלפיון העליון ועושקי ציבור מקצועיים.

שייטתי פעם במרצדס ופעם בקורבט, ששייכות לצלם יעיל שעבד עמי והשכיל לנהל את כספו היטב, עד שעלה בידו לממן מכוניות מרשימות, ומפי בקע חיוך רחב שמופנה לעוברים ושבים כאדון מקומי, ומוחי הריץ באופן פיקטיבי מניות ופירק מיליונים ברודיאו דרייב. בזמן הזה הרהרתי לעצמי: למה לא, לי לא מגיע גם?



אני שאפתן, עדיין לא קשיש מדי, לא גאון ועם זאת לא טיפש מדי. מה מונע ממני לחיות את החיים הללו במדינה שטופת השמש והבוטוקס הזו? בעוד מעמדי מתעצם בתוככי מוחי והפכתי בחלומותי בהקיץ ממיליארדר לנשיא שיחליף את דונלד טראמפ, נקראתי במסגרת מחויבויות הנסיעה לפגישות. פעם פגישה לימודית עם פלוני ואחר כך הגיעה פגישה נוספת עם פלמוני ועוד אחת עם דלמוני ועוד ועוד. במהלך כל השיחות הללו פנו אלי בתור "כוכב טלוויזיה רב־השפעה מישראל". לשמחתי, הם לא ממש ידעו שבפועל אני רבע משמש על המסך שלכם, ולחובתי, אציין בחוסר בושה מוחלט, לא בדיוק ניסיתי להעמיד את הדברים על דיוקם. כי מה אכפת לי להיות וולטר קרונקייט לכמה שעות?

בכלל, באמריקה כל בעל מקצוע פשוט זוכה לסופרלטיב ענק. זגג הוא "מומחה לענייני תאורה וזכוכית", וחלבן משודרג בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ל"אשף לוגיסטיקה בתחום תזונת הסידן". ובהתאם, כל אדם שלחץ את ידי אמר בהוד, בהדר ובחרדת קודש: "יס, סיר", "האו דו יו דו", "דו יו לייק ד'יס", "דו יו לייק ד'אט". בתום שיחות שבהן עטיתי על פני ארשת חמורת סבר של גנרל רגע לפני הלחיצה על הכפתור שמזניק את פצצת האטום לעולם, נכנסתי ללובי המלון שבו התאכסנתי.

חדרי בקומה הראשונה הדיף ריחות חשודים של שטיח שעבר זמנו ופשפש סורר ניתר על גופי במהלך לילות נדודי השינה בחסות הג'ט לג, אבל הבל בוי במקום התעלם מכל הפגעים הללו וקיבל את פני תמיד ב"הלו, מיסטר", כשהוא מציע בקביעות לסחוב את תיקי, ואני בצניעות מדהימה ובעיקר מחשש שיבקש טיפ מבהיר שאקח אותו לבד. והאמבטיות בחדר הרחצה. אוי האמבטיות. טבלתי בהן שוב ושוב בתענוג בזבזני, וככה סתם בשביל הכיף מילאתי אותן במים ורוקנתי וחוזר חלילה, יען כי אינני משלם את החשבון ובניגוד למתרחש בארץ, שבה חבל על כל טיפה.

אבל חוץ מהסממנים החיצוניים המלווים טיולים ונסיעות ברחבי העולם, גם הנפש משתחררת בעת שמתנתקים ממקום המגורים הקבוע. זו תופעה מוכרת שעיקרה הוא שברגע שעולים למטוס, כל המטלות המקובעות, הקטנות והצורמניות נעלמות ובמקום לדאוג למצב העו"ש, לחובות ולפקקים בבוקר, הנשמה ממריאה לתוכניות ענק שפעם, כשעוד העזתם להעז, חשבתם שתגשימו.

דוגמה מצוינת לתופעה היא העובדה שפתאום אין זבל להוציא החוצה. זה אולי נראה דבר פעוט ולא משמעותי, אך כמה דרמטי הוא הרגע הזה שבו הנך פטור מהעיסוק הסיזיפי שמסתכם בנשיאת שקית מטפטפת שעלולה לנזול בחדר המדרגות. חשבו כמה זמן אנחנו משקיעים בדבר העלוב והמיותר הזה: קניית השקית הנכונה, הכנסתה למקום, מילויה ואז סגירתה, עטיפתה וגרירתה לפח משותף, שבמקרה שלי חבוי אי־שם בקצה חצר כעורה ופתלתלה. וכל הדרך עד להשלכה עולה תפילה קלה: שהשקית לא תיקרע, ושהאשפה לא תתפזר.

כמה ארצי הופך האדם בן רגע, ואיך הפסגות היפות והנעלות שביקש לפסוע בהן מילדות נמחו באחת ופינו את מקומן לענייני פסולת ורפש. ושאף אחד לא יניף ידו ויזלזל ויאמר שאין זה כך. כולנו קורבנות של אותם רגעים קטנים, אנושיים וכעורים שמשטיחים את חיינו והם תמיד נמצאים כאן, כשאנחנו חוזרים לשגרה, להזכיר לנו את עליבות קיומנו. וכל זה בלי שעדיין הזכרתי את ענייני שטיפת הכלים, הכביסה האינסופית והחיפוש הבלתי נגמר אחרי בן זוג מתאים לכל גרב וגרב.