עוד פוליטיקה, עוד משבר. בזבוז זמן במריבות ובפיוסים, באולטימטומים ובפשרות, נראה כחלק מהתהליכים המיותרים, שמי שנכנס להנהגה חייב לכלות בהם את זמנו ואת האנרגיה שלו בלי הרף. עכשיו כולם חופרים זה לזה סביב משבר הגיוס, משבר שמחייב ראש ממשלה לרוץ מיד אחרי נחיתתו, בעודו הלום ג’ט־לג ואדרנלין של ההצלחה בארה"ב, ובלי לנשום רגע - כבר לבחוש ולהיבחש בתוך מריבות סביב חוק הגיוס.

במדינה הזו יש רוב חילוני שלא מסוגל להתאחד כדי לנהל את המדינה יחד. היה כמובן פשוט הרבה יותר אם יש עתיד והמחנה הציוני היו חלק מן הממשלה. היינו מנוהלים על ידי רוב של אנשים שחושבים דומה ב־99 אחוז מהנושאים העיקריים. עם זאת, הרעיון שמשהו פשוט והגיוני יקרה בפוליטיקה הוא כנראה רעיון שרק אנשים משונים מאוד יכולים להעלות בדעתם.

הדבר הרצוי הוא שהממשלה תנהל את המדינה עד לבחירות הקבועות בחוק, מה גם שהמדינה מתנהלת לא כל כך רע, אם בוחנים תוצאות. יציבות שלטונית היא רעיון מבורך לניהול מדינה. כך מקובל על כל דמוקרט (חוץ מאשר על האיטלקים). בעולם המערבי בחירות כל ארבע שנים נחשבות כדרך נכונה לניהול עם סיכוי כלשהו להצלחה.

כאשר דנים בנושא הגיוס, ברור, לי לפחות, שהדבר פשוט מאוד: כל צעיר וכל צעירה צריכים להתגייס. בישראל, מובן המילים הפשוטות “כל צעיר וכל צעירה”, ממשיך מיד בהסתייגויות שייצרו את: “חוק הגיוס הכללי חוץ מזה וחוץ מזו, חוץ מאלה וחוץ מאלו”. אני לא מקבל את הרעיון שיש יוצאים מהכלל למען הכלל. מה כל כך קשה להבין כאן? זה טוב למתגייסים לא פחות מאשר למדינה.

אם המשבר הנוכחי לא יסתיים בכיוון שבו יותר ויותר צעירים יתגייסו, אם המשבר לא יסתיים בהמשך כהונת הממשלה עד תום כהונתה בעוד שנה וחצי, נוכיח לעולם ולעצמנו שהשמועות על המוח היהודי מעט מוגזמות.