הערב, בזמן שרוב עם ישראל יחגוג את ליל הסדר ויהגה בעודו קורא בהגדה בענייני עבדות וחירות, לא נוכל לגמרי להסב לימין ולהתרווח במקומנו. ההסבה לשמאל התבררה בינתיים ככישלון שממשלת ישראל מעדיפה לשמר בפורמלין, והפלסטינים לא מצליחים לשכנע שיש לה בכלל סיכוי לחזור לחיים. הפנייה החדה של ישראל ימינה מביאה אותנו בפסח להרהר בכמה שאלות יסוד: איך נהיה חכמים, נימנע מהרשעות שממנה סבלנו במשך דורות, לא נהיה חס וחלילה תמימים או פראיירים ובעיקר שלא נהיה כמו זה שאינו יודע לשאול. כי זה האחרון מאפיין אותנו לאחרונה יותר ויותר.

תושבי עזה מאתגרים אותנו בחג הזה. אחרי חימום פנימי של חמאס, בסיוע התפרקות מהלך הפיוס הפנימי, קדירת הרצועה הוקדחה. היא מבעבעת, וחלקים ממנה מתחילים לגלוש אלינו לסלון. הפלסטינים מתנתקים מההתנתקות. בימים האחרונים חציית בודדים את הגדר ניקבה את אשליית הבועה הישראלית ואת מיתוס הגדר, זה שטוען שהם שם ואנחנו כאן. הגדר לא הרמטית, הגבול חדיר ואי אפשר לקיים חיים נורמליים כאשר בצד השני יש גיהינום. אנחנו יודעים את זה כבר שנים, מודעים לכך ומנסים לסייע, אבל זה לא מספיק, והתוצאה היא הבעבוע.

ברוח החג ולקראת חגיגות ה־70 למדינה אנחנו חייבים לשאול את עצמנו מה ישראל רוצה בסוף מהפלסטינים: נישואים או גירושים? זו שאלת מפתח שלכאורה הוכרעה: ישראל רוצה להתגרש מהפלסטינים. להיפרד, להתנתק, להגיד שלום ואם אפשר לזרוק את המפתח. היא פשוט לא מצליחה. תוכניות השמאל להפרדה נתפסו כמהלכי סרק תמימים, אבל היעד היה היפרדות. גם בנימין נתניהו וגם נפתלי בנט מדברים על הפרדה, אבל לא מוכנים לקדם מהלך מעשי שיאפשר זאת.

התחושה שהפלסטינים הם בעיה שולית, זניחה, לא מעניינת ומיותרת היא תחושת שווא, בעיה פנימית ישראלית שלא תתאייד ולא תיעלם. במערך הכוחות העולמי ישראל לא יכולה להמתין עד שארה"ב תגבש לנו עוד תוכנית כדי שנוכל לדחות אותה. ישראל צריכה ליזום, לעצב את הגבול ואת הקווים האדומים שלה ולשמר את הישגי ההתיישבות והציונות. זה לא שהצעדה המתוכננת תפרק את ישראל, היא רק סימן ראשוני לערעור על הנחות היסוד שהתקבעו כאן.

שאלה נוספת שאיננו יודעים לשאול היא איך מתמודדים עם הקריסה בעזה. הדילמה כאן חדה וקשה: האם לקדש את הקשר היחיד עם הרשות הפלסטינית על אף שאבו מאזן לא שולט ברצועה ודוחף אותה לאסון הומניטרי, או לעקוף את יו"ר הרשות ולקיים ערוץ קשר ישיר עם חמאס. בפועל ישראל בחרה בשקט ודרך מסיכות באופציה השנייה, אבל ברור שזו בחירה קשה ולא יציבה. היא גם מקיימת קשר עם קטאר בניסיון להשפיע על המצב ברצועה, אבל זה רק ניצן ראשון לאפשרות גדולה יותר שישראל נמנעה מלהוביל.

כל המהלכים המדיניים שהיו אמורים לקרות אחרי ההתנתקות מעזה לפני קרוב ל־13 שנה לא בוצעו, ואנחנו צופים בתוצאות. לא שיקום תמורת פירוז, לא "עזה תחילה". כל הססמאות נשארו במגירה. שאלת יסוד נוספת היא אם עדיף לכבות דליקות מדי פעם, כפי שאוהב לעשות ראש הממשלה, ולא להסתכן במהלכים גדולים ומטלטלים שיש להם מחיר כבד וסיכויי כישלון. המציאות מראה שנתניהו הצליח במדיניות זאת לשמר את הישגי ישראל במחיר נמוך יחסית ובעיקר שימר את היציבות שלו עצמו, כשנבחר לתפקיד פעם אחר פעם.


מדינה מינוס

השאלה הזו צריכה להיבחן מחדש לנוכח התוצרים שהציג השבוע המכון למחקרי ביטחון לאומי, פרי חקר מעמיק על אודות התרחישים האפשריים מול הפלסטינים. המסקנות משתלבות בנתונים שמדברים השבוע על שינוי המשוואה הדמוגרפית: יש שוויון בין ערבים ליהודים בין הים לירדן. אף שאין ודאות לגבי נכונות המספרים ויש הרבה ספקות, זוהי קריאת אזהרה, איתות חשוב שיעודד אותנו לשאול אם אנחנו מבינים לאן תוביל אותנו שורת ההחלטות הנקודתיות שעולות כרגע במאבק הפנים־ימני בפוליטיקה הישראלית.

"תרחיש סיפוח בהיקף רחב יגרום בסבירות גבוהה מאוד לרשות פלסטינית עוינת או מתפרקת מרצון לדומיננטיות גוברת של חמאס ואף לחיזוק גורמי הסלפיה־ג'יהאדיה בזירה הפלסטינית, וכן יהווה סיכון לשלטון גורמים מתונים יחסית כמו פת"ח בזירה הפלסטינית", נכתב במאמר שפרסם המכון למחקרי ביטחון לאומי. "תרחיש סיפוח, בפרט ככל שיהיה נרחב יותר, משמעותו תהיה גלישה הדרגתית למציאות של מדינה אחת וסיכול האפשרות לממש את רעיון שתי מדינות לשני עמים.

התחושה שהפלסטינים הם בעיה שולית היא תחושת שווא. גבול הרצועה. צילום: רויטרס

"המשך המשטר הקיים נתפס כאופציה המעשית יותר, בהינתן המגמות במחנה הפלסטיני ובמזרח התיכון בכלל, וגם לאור המצב הפוליטי בישראל. אולם למרות שיש המכנים את המשטר הקיים כסטטוס קוו, הוא כלל אינו מצב קבוע, כי מדי יום נקבעות עובדות שיקשו בעתיד על יישום הסדר בין ישראל לפלסטינים במגמת היפרדות לשתי ישויות נפרדות. יחד עם תרחישי הסיפוח, משמעותם סבירות גבוהה לגלישה למציאות של מדינה אחת - בלי הצהרת כוונות וללא בירור המשמעויות.

"בכל התרחישים, להוציא שני התרחישים של מדינה אחת, יהיה לישראל אינטרס חיוני בקיומה של רשות פלסטינית אחראית, יציבה ומתפקדת באפקטיביות, שעמה מתקיים שיתוף פעולה ביטחוני, המבוסס על אינטרסים חופפים נגד הטרור ונגד חמאס. התחזקות הרכיב המדינתי הפלסטיני נחשבת לגורם מרסן התומך באינטרסים הישראליים המדיניים־ביטחוניים.

"יש חילופיות בין רמת התפקוד של הרשות הפלסטינית וגישתה כלפי ישראל (עוינת־התקפית או חיובית־הסכמית) לבין דרגת החופש המבצעי של צה"ל בשטחי הרשות לצורך סיכול איומים ביטחוניים. ככל שיגבר שיתוף הפעולה, ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים יעשו יותר, צה"ל יוכל להוריד את פרופיל הפעילות שלו בשטחים הפלסטיניים, או במדינה פלסטינית אם תכונן, בלי לוותר על חופש פעולה במקרה של איומים ממשיים. "עם זאת, ללא התקדמות מדינית משמעותית בדרך למדינה פלסטינית, הרשות תתקשה לקיים את שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל לאורך זמן ולשקם את אמינותה בעיני הציבור הפלסטיני.

"רוב הציבור בישראל תומך בהיפרדות מהפלסטינים ובפתרון ‘שתי מדינות לשני עמים'. ניתן לשער כי התמיכה בהיפרדות ונכונות לשלם את מחיריה יגברו אם וכאשר הציבור הישראלי יבין לעומק ויפנים את המשמעויות של מדינה אחת שוויונית. בכל מקרה, אין סיכוי שהחברה הישראלית תסכים לשוויון זכויות מלא לאזרחים הפלסטינים המצטרפים. בד בבד, החברה הישראלית לא בשלה לוויתורים הנדרשים כדי לקדם הסכם. הציבור, גם בעודו תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים, שולל מצב של מדינה פלסטינית עם ריבונות מלאה בכל הממדים ורואה לנגד עיניו ‘מדינה מינוס' בלבד".

הנה כי כן, ישראל מבינה את משמעות ההמתנה והקיפאון אבל לא מסוגלת ולא מוכנה לשלם את מחיר החלופה המעשית. בניגוד לראש הממשלה, אני חושב שאי אפשר ליהנות מחרוסת בלי לטעום מעט מרור, מרור שמחדד את חושי הטעם והריח ומעורר את היצר לשאול ולחקור ולבדוק מה קורה באמת. כי בסופו של דבר עדיף להיות חכם מרשע ובטח לא תם, אבל הכי גרוע זה לא לדעת לשאול.

tguvot@maariv.co.il