“אנו קוראים לממשלה לא להידרדר למלחמה נוספת בעזה!", קראו מפגיני השמאל שהתקהלו ביום א’ בתל אביב. עשרות ארגוני שמאל קיצוני השתתפו, ובהם: התנועות "עומדים ביחד", "קול אחר", "לוחמים לשלום", "שלום עכשי"ו, פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלשתינאי, "תקווה במקום מלחמה", "שוברים שתיקה", "זזים" והמפלגות מרצ וחד"ש. ואין לדעת מי היו שם יותר - מפגינים או ארגונים הזויים.

“הממשלה בוחרת להמשיך את המצור על עזה ולחנוק את תושביה... צריך להסיר את המצור מעל עזה עכשיו ולשים סוף למצוקה האיומה שם, לחתור לסיום הכיבוש ולשלום". כתבו מארגני ההפגנה. על 16 הערבים שנהרגו במהומות שארגן חמאס ליד הגדר בערב החג (רובם מחבלים) נוסף גם השמאל הישראלי שירה לעצמו בראש.

השמאל לא הסתפק בכך שאימץ בשלמותן את גרסאות חמאס או ארדואן; הוא החמיר הרבה יותר. הכותרת הראשית ב"הארץ" ידעה להזכיר כי נוסף על ההרוגים “נפצעו 758 מאש חיה". הרי אפילו חמאס לא טען זאת. בין 758 “הפצועים" שהם מנו , הם ציינו מאות שנפגעו מגז מדמיע (איש אינו סופר אותם כנפגעים בהפגנות חרדים, מתנחלים או אתיופים בתוך ישראל). והלהקה הקבועה של אלו המאמצים אוטומטית את עמדת אויבי ישראל דקלמה : “נאצים, טבח, חיילי צה"ל רוצחים. דורשים ועדת חקירה".

השמאל דורש “להסיר את המצור מעזה". כידוע, נכנסות בכל יום מאות משאיות עמוסות מזון, תרופות ומוצרים אחרים ממדינת ישראל אל הרצועה. איש אינו מגביל את מספר המשאיות. ישלמו - יקבלו. מה מציע השמאל? לפרנס את הערבים בעזה? מי מפריע להם להפנות את כל כספי הקרן החדשה לישראל לקניית מזון כדי להקל על מצוקות ערביי עזה? במקרה מצער כזה אומנם יאבדו כמה מאות שכירי שלום ישראלים את מקור פרנסתם - אבל מה לא עושים בשביל שלום?

“להסיר את המצור מעזה", מציעים אויבי ישראל מבית. למשל - לפתוח את השערים, להניח למאות אלפי המובטלים בעזה לחפש תעסוקה בישראל? כאילו כבר לא היינו בסרט הרע הזה כשקמו הפועלים על מעסיקיהם לרצוח אותם, ומאות מחבלים מתאבדים מעזה רק חיכו להזדמנות להיכנס ולהתפוצץ. מה מציע לנו השמאל הישראלי לעשות כשרבבות עזתים יסתערו על הגדרות? לא לירות? לפתוח את השערים? תשאלו את תושבי כפר עזה, נחל עוז ושאר הקיבוצים לאורך הגבול מה דעתם על הרעיון הזה. הרי חיילי צה"ל שירו במנהיגי המסיתים בערב החג חצצו בגופם ובנשקם בין צמאי הדמים בעזה ובין תושבי יישובי הדרום; מרחק מאות מטרים בודדים.

מייצרים מציאות מדומה וחיים בה. הפגנת השמאל שלשום בת"א. צילום: אבשלום ששוני

המחלה הנפשית העמוקה ביותר של השמאל הישראלי התגלתה שוב: אם מתוך שנאה, אם מתוך פחד, אם מתוך טמטום - אין הם מקשיבים לערבים. הם מייצרים מציאות מדומה וחיים בה.

“צעדת השיבה", קוראים ערביי עזה למהומות הנוכחיות. לא את “אקיבוש" של 67 הם רוצים למחוק, אלא את “הכיבוש של 1948". זה שבזכותו הוקמה מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. את “שיבת הפליטים" הם תובעים. להחזיר לאחור את גלגל ההיסטוריה. “המתונים" שבהם מסכימים היום לקבל את גבולות החלוקה של כ"ט בנובמבר. חמאס בעזה כמובן אינו נמנה עמם. הוא רוצה הכל. “חייבר חייבר יא יאהוד!" צרחו המפגינים שלהם, זו קריאת הקרב של המוסלמים בצאתם להרוג יהודים עד מימי מוחמד. לא נגד מדינת ישראל מופנית הקריאה, אלא נגד היהודים באשר הם יהודים. והשמאל הישראלי מנסה לשכנע את עצמו שאפשר לעשות איתם שלום. אולי יסכימו להתפשר על גבולות 48 ושיבת הפליטים. וגם אלו היודעים בעמקי לבם כי אין לישראל שום ברירה זולת ירי בכל מי שמנסה לפרוץ את הגדר - תאווה משונה יש להם להאשים דווקא את ממשלת ישראל וחיילי צה"ל במותם של אויבינו. מזמן עקרו את עצמם מהציונות, ואין חלקם עוד עם המחנה הבונה את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

“רשע מה הוא אומר?", שואלת ההגדה. “מה העבודה הזאת לכם?", ומסקנת ההגדה כלפי כל האויבים מבית מאז ועד עתה: “לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר". מי שכופר בעיקר הציוני של מדינת ישראל - סופו בהכרח להסתפח אל אויבינו.