השנה יתחילו ילידי שנת 2000 להתגייס לצה"ל. הם כבר מחזיקים בידם את תאריכי הגיוס. שמעתם טוב. ילידי המאה ה־21 מתגייסים. הטובים שבהם. ב־1948 המאה ה־21 הופיעה רק בספרי מדע דמיוני, אבל הנה אנחנו בתוכה, ומדינת ישראל פורחת. 
 

הסכנות לא נעלמו. עברנו חרם כלכלי, אמברגו נשק, חרם נפט שהוטל על העולם בדרישה שינטוש אותנו, איומי השמדה ממשיים, ולא רק ששרדנו; אלא אנחנו בגרף עלייה. היו גם כישלונות וכאבנו כאבים. סיני אינה שלנו עוד, ואנחנו מדינה במלכודת של שטח קטן מדי, שאין כרגע שום דרך ידועה להגדיל אותו. גם השאיפה שלנו לחברת מופת לא הגיעה 100% הצלחה, בשעה שהמטרה שלנו היא 150% הצלחה. בסדר, יש עוד מה לעשות ב־70 השנה הבאות.


הכמיהה המיידית היא להיפטר מעול שאיפות ההשמדה כלפינו. סוריה מדגימה, למי שצריך דוגמאות, מה יכול לקרות. יום השואה, הסמוך כל כך ליום העצמאות, מזכיר לנו תמיד שהיהודים לא הצליחו להיפטר מהתאווה החולנית להרוג אותם, אם כי יש שינוי: מעכשיו מי שעושה זאת משלם מחיר יקר. 

חגיגות יום העצמאות ה־70 הן נס קטן מהרבה בחינות, כי רוב המומחים של שנת 1948 קבעו שלא נגיע ליום הזה. די בצדק, כי הם ניתחו את המצב על פי הנתונים, העובדות וההיגיון; שלושה דברים שהתגברנו עליהם די בקלות. עברנו מכשולים גדולים יותר בעבר. 
 

באקטואליה הקטנה והיומיומית, אנחנו עדיין שבויים במחשבה שנותנת משקל גדול לנתונים, לעובדות ולהיגיון; ובאקטואליה של יום הזיכרון שחל השבוע, יום התודה לאלה אשר נתנו את חייהם בגבורה למען העם הזה, נכנסו שתי צרימות: טקס יום זיכרון שבו שותפות גם משפחות פלסטיניות עומד להתבטל, וקובי מידן נפסל מלהנחות את אירוע יום הזיכרון בראשון לציון.
 

יום אחד יצאתי עם עיתונאים נוספים לסיור ביהודה ושומרון עם אנשי “לוחמים לשלום". ישבנו גם עם פלסטינים שחברים בתנועה מהצד הערבי. הייתה שיחה של שעתיים. הקלטתי, רשמתי, למדתי. ראיתי מולי צעירים ישראלים, לוחמים בצה"ל, שתפיסת עולמם ראויה לעדכון בעיניי, אבל הם חושבים שהם עושים דבר שיבטיח שקט.

ראיתי מולי פלסטינים שאומרים שהם מוכנים לשלום עם ישראל, אבל הדובר מולנו שזר את דבריו בהתניות של “סיום הכיבוש". “כשאתה אומר כיבוש, למה אתה מתכוון?", הוא נשאל, וענה: “הכיבוש החל בשנת 1948 כאשר גירשו את הערבים מהכפרים שלהם. שם הייתה תחילת הכיבוש, תחילת העוול, שבעה מיליון פליטים עדיין סובלים בלבנון ובסוריה, אבל 75% מהעם הפלסטיני בעד הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67’. אני מקבל את מדינת ישראל". 
 

הפלסטינים שישבו איתנו היו מחבלים שישבו בבתי סוהר בישראל וריצו את עונשם. אני יכול להתאמץ להאמין לחלק מדבריהם, אבל יודע שיש כוחות גדולים מהם שהשנאה מזינה אותם. למשל, שבעה מיליון הפליטים במחנות במדינות ערב (אין שבעה מיליון? זה לא משנה. זה מה שהם מאמינים בו).
 

יום הזיכרון האלטרנטיבי שהישראלים של “לוחמים לשלום" והפלסטינים רוצים לקיים אמור להיות יום זיכרון לקורבנות המלחמה של שני הצדדים. אני לא שותף לשוויון הזה בין מתגוננים לבין מתקיפים, אבל שיהיה. טקס כזה מותר. כאשר שר הביטחון לא מתיר את כניסת הפלסטינים הרוצים להשתתף ביום הזיכרון הזה, זה קצת חבל. על פי הפרסומים, דויד גרוסמן היה אמור להיות חלק מהאירוע. דויד ומיכל גרוסמן הם הורים שכולים. בזכות ההקרבה של בנם אורי בטנק שלו, אנחנו חיים. אם גרוסמן שקל, והחליט לנאום בטקס הזיכרון של הקבוצה הישראלית־פלסטינית הזו, אי אפשר למנוע בצו של שר הביטחון את האירוע, בנימוק של פגיעה בטעם טוב. 
 

גם ביטול ההזמנה להנחיה של קובי מידן מעט מצער. הוא עשה טעות. צוקרברג, שנחקר בסנאט האמריקאי על נזקי פייסבוק, יכול להוסיף את ההתבטאות של קובי מידן בפייסבוק לשורת הבעיות שהיא יוצרת. אני מציע שמישהו במטה פייסבוק יפתח אלגוריתם שמונע פרסום דברי טיפשות. כך קובי מידן היה ניצל.

“היום אני מתבייש להיות ישראלי", כתב קובי מידן, וכל בינה של כל מחשב הייתה יכולה לציין בפניו שאין אווילות גדולה יותר מאשר התרברבות כזו בבושה. קובי מידן הבין את טעותו הנמהרת, והתנצל בכתב בפייסבוק. הוא טען שהוא לא התכוון לומר דברים נגד חיילי צה"ל, וסיים: “מעומק לבי אוסיף היום רק זאת: בפני המשפחות השכולות ובפני כאבן, אני מרכין את ראשי. כך כל השנה, ובמיוחד בימים הכאובים הללו, ערב יום הזיכרון. לבי יהיה עם בני המשפחות - הפעם מהבית".