הטינופת שפשתה ברשתות החברתיות לאחר אסון הנערים הייתה מיני־אסון בפני עצמו. ברגעים שהרשתות החברתיות גועשות עם גלי סחי כאלה, אנשים עם בטן רכה מאבדים את היכולת להכיל את מה שקורה שם. רבים החליטו להקפיא את החשבון נוכח ההתבטאויות הפוגעניות סביב האסון והאחראים לו, שעל פי מיטב המסורת גם אותו היו מי שהצליחו להשחיל לתוך המאבק המכוער בין השמאל לימין, בין הדתיים לחילונים. 

אדם רואה סביבו אנשים בוטים שמקבלים הרבה תשומת לב, ומבין שצריך להוריד את הכפפות כדי להישמע. לאט לאט הסטנדרטים יורדים. דברים שפעם היו נאמרים בדלתיים סגורות, קללה שהייתה חומקת מתחת לשפם, הכללות מבישות שנאמרות ברגע של קריזה, הכל פתאום מקבל פרסום. במקום להיעלם, זה נשאר שם - ואפילו צובר קוראים. כיף שיש מקום שאפשר ללכת אליו ולא להתחשב באף אחד חוץ מהצורך המיידי לפרוק קצת עצבים.
 

לכאורה מדובר רק בטיפוסים של ״עבד כי ימלוך״, בעילגים שלא חלמו מעולם שיקבלו במה כלשהי. אבל הרהיטות אינה ערובה להתנהגות סוציאלית נאותה. להפך - ככל שהאדם רהוט יותר, כך נדמה לו שזו מעין תעודת ביטוח ל"דעות" שהוא מביע "במסגרת חופש הביטוי" או איזה חרטוט אחר, שבסך הכל בא לכסות על משהו שפעם אף אחד לא היה מעלה בדעתו לומר בפרהסיה, שלא לדבר על לפרסם.
 

הביטוי הפוגעני, הנמהר, השיפוטי, הארסי, שלכאורה יוצר "שיח", הפך לבלתי נסבל. לכאורה, חשוב נורא לדון על "ערכים", על "צדק", אבל מה קרה לערכים של סובלנות, נימוס או סתם יכולת לכבד כאב של מישהו אחר ולשתוק מדי פעם? החופש להתבטא הפך לחופש להיות בוטה ומכוער. אולי שכחנו שחופש מוחלט מוביל רק לכאוס, ושמי שרוצה לחיות במקום נעים חייב להישמע לאיזשהם כללים בסיסיים.
 

ברגעים מסוימים נדמה שהרשתות החברתיות הפכו לרשתות האנטי־סוציאליות. כמה כיעור יוצא בהן, כמה חוסר איפוק או כבוד. אולי בעתיד הרשתות החברתיות יראו שהן מאבדות את השיח האיכותי ויפתחו שני מסלולים - מלוכלך ונקי. בנקי צריך יהיה לעמוד בכללי אתיקה מסוימים, ומי שלא ירצה - שיישאר במסלול הכללי, שבו יהיה חופש מוחלט לטנף ולהעלות צחנה כמה שרק יתחשק לו.