כל הכבוד למוסד. וכל הכבוד לנתניהו. השבוע חל (על פי הלוח העברי) יום הוצאתו להורג של אלי כהן. אחד מסוכני המוסד המהוללים ששילם בחייו כשנתפס בעת שליחותו. אילו לא היה נתלה בדמשק - ספק אם היינו שומעים עליו. אנו שומעים על סוכני המוסד בעיקר אם הם נתפסים. ולכן עלול להתעורר הרושם כי העשורים האחרונים היו רצופי כישלונות של המוסד. ניסיון החיסול הכושל של ח'אלד משעל בעמאן לפני כ־20 שנה, פרשת הדרכונים המזויפים בניו זילנד ומעצרם של סוכנים בשעת הטמנת מכשירי ציתות במספר בירות אירופיות. גם פעולות מוצלחות - כמו חיסולו של מחמוד אל־מבחוח בדובאי, נתפס כ"כישלון" כשנחשפה הרשת ששלחה את מבחוח לפגוש את בוראו.

מאות פעולות מוצלחות לא נחשפו כלל, ופעולות רבות אחרות יוחסו למוסד, בצדק רב כנראה, רק משום שאי־שם בקצה העולם או באחת המדינות הסמוכות - צנח לפתע אחד מאויבי ישראל, מת לגמרי, וכל לוחמינו שבו בשלום לבסיסם, גם אם ישראל מעולם לא הודתה באחריותה. הישגים מופלאים רבים של ישראל בעיכוב התפתחותה של תעשיית הגרעין האיראנית, פגיעה במשלוחי נשק המיועדים לארגוני טרור במרחק אלפי קילומטרים, השמדת הכור בסוריה או מודיעין איכותי שהעבירה למדינות ידידותיות כדי לסכל טרור בינלאומי - תרמו למוניטין של המוסד כארגון הביון הטוב בעולם.

אבל מה שנחשף השבוע הוא באמת חסר תקדים. יש להניח שתסריט שהיה נכתב על פי התוכנית המבצעית של המבצע להבאת ארכיון הגרעין האיראני ארצה - היה נדחה בידי רוב המפיקים ההוליוודיים בנימוק שהעלילה מופרכת ולא אמינה.

ראיתי השבוע את נתניהו מציג את מעט העובדות שהתפרסמו על המבצע, והמסר העיקרי: איראן מוליכה שולל את העולם וממשיכה לפתח נשק גרעיני. הצגה מצוינת, בהירה מאוד, דרמטית. עוקצנית. נתניהו סיפר על יותר ממאה אלף מסמכי נייר, תמונות ושרטוטים וקובצי מחשב על גבי תקליטורים, שלל במשקל חצי טונה שהובא ארצה בידי קומץ לוחמי מוסד גיבורים.

כל הכבוד למוסד ולנתניהו. צילום: חיים צח, לע"מכל הכבוד למוסד ולנתניהו. צילום: חיים צח, לע"מ

כשראיתי את תמונות הבניין שממנו הוצאו המסמכים, מעין מחסן עלוב בשכונה עירונית - גברה התדהמה. כך שמרו האיראנים על סודותיהם הכמוסים ביותר? ונזכרתי בסיפור "חוות העופות" של סדאם חוסיין. אחרי מלחמת המפרץ הראשונה ניסה שליט עיראק להרתיע את המערב מפגיעה בו ובמשטרו.

אז התגאה סדאם בתעשיית הנשק הביולוגי שלו. הוא איים שבאמצעות הנשק הזה הוא יכול להשמיד את כל תל אביב. ב־1996 ערקו לירדן שני חתניו, בעליהן של בנותיו, ומסרו לחוקרי המודיעין האמריקאי את כל סודות תעשיית הנשק הביולוגי של עיראק, הם מסרו את המיקום המדויק של "הארכיון הביולוגי", בחוות עופות נידחת לא הרחק מבגדד. המשקיפים הבינלאומיים הגיעו לשם ומצאו אוצר בלום של מסמכים שהעידו על ייצור נשק ביולוגי מסוכן מאוד. לאחר כשנה "השתכנעו" שני החתנים לשוב לעיראק, לאחר שהחותן הבטיח להם שלא ייפגעו. הם הוצאו כמובן להורג מיד. איש בעולם לא הבין למה שני האידיוטים הללו האמינו לו.

לאחר מלחמת עיראק השנייה וכיבושה ב־2003 סרקו כוחות הקואליציה את כל שטח המדינה ולא מצאו כלום. לא אטומי, לא ביולוגי, לא כימי. ואז הבנתי שכל סיפור "חוות העופות" לא היה אלא מבצע הונאה גדול של סדאם, שניסה לשכנע את ארה"ב לא להתעסק איתו. החתנים האומללים היו בטוחים שהם גיבורים לאומיים ולא הבינו כי כדי להוסיף אמינות למידע שהביאו - הם חייבים למות.

אני מניח כמובן שהסיפור הזה חרוט עמוק בזיכרונם של כל אנשי המוסד ושאר גורמי המודיעין הבודקים את המסמכים שהביא המוסד מטהרן. אני בטוח שגם גורמי המודיעין האמריקאי בוחנים את אמינותם ומקוריותם של רבבות המסמכים הללו, הרי מי שנפלו בפח העיראקי, שהוטמן בחוות העופות, היו בעיקר הם. חוץ מהמיקום הנידח והנטוש לכאורה של ארכיוני המסמכים - אין כמובן דמיון בין המקרים, שכן כל המסמכים האיראניים מעידים רק על כוונה, תוכנית ומאמצים לייצר נשק גרעיני ולא על השגת המטרה, ולפיכך אינם יכולים להוות גורם מרתיע. החשיפה גורמת נזק עצום לאיראן, ושום תועלת. וההשפלה - היא רק בונוס.

ההכחשה האיראנית והניסיון ללגלג ולגמד את האסון - היו צפויים. גם תגובת האירופים ("אין שום חדש") עולה בקנה אחד עם רוח הפייסנות של התוקפן, המאפיינת אותם מימי ועידת מינכן ב־1938. מה שלא היה צפוי הוא התגובה הפבלובית של שונאי נתניהו שבתוכנו, אלו שמיהרו לאמץ את העמדה האירופית: אין "אקדח מעשן". לא הוכח שאיראן הפרה את ההסכם מ־2015. החומר ידוע מזמן, הכל - רק הצגה דרמטית של נתניהו. אנשים קטנים, גמדי רוח שאינם מסוגלים לשמוח בהישג הלאומי האדיר.

רוחאני. התגובה האיראנית הייתה צפויה. צילום: רויטרסרוחאני. התגובה האיראנית הייתה צפויה. צילום: רויטרס

לימים, כשתיכתב ההיסטוריה של המאה ה־21, יהיה בה פרק על מלחמת ישראל־איראן. ההיסטוריונים יתהו ביחס לסיבות והגורמים למלחמה. יהיו היסטוריונים שיכתבו כי שורש השנאה של הרפובליקה האסלאמית לישראל נעוץ בימים שבהם הייתה ישראל ידידתו הטובה ביותר של השאח, ריזה פהלאווי, שהיה אויבו המושבע של חומייני, מחולל המהפכה האסלאמית. אחרים יצביעו על שאיפתה של איראן לחזור לימי האימפריה הפרסית ולשלוט במזרח התיכון ועל הצורך לחסל את ישראל המפריעה לתוכניותיהם האימפריאליות.

אחרים יזהו את המלחמה כמלחמת דת. יכתבו על שאיפתה הדתית־אידיאולוגית של איראן להשליט את האסלאם השיעי על מאות מיליוני הסונים במזרח התיכון, הם יסבירו כי המלחמה במדינת היהודים הייתה מנוף וכלי רב־עוצמה לגיוס מיליונים למלחמת הדת שלהם. ההיסטוריונים יכתבו על חיזבאללה שהוקם בידי איראן כדי להילחם בישראל "באמצעות שליח", על משלוחי הנשק לערפאת, ועל חמאס שצויד ואומן ומומן בידי איראן כדי להקיז דם יהודי ולפתוח חזית דרומית מולנו ביום פקודה. הם יתארו איך השתלטה איראן על עיראק ואיך רכשה השפעה ושטחים ובסיסים בסוריה.

אם יפרטו - יכתבו גם על מדעני הגרעין האיראנים שמתו מיתה חטופה, ותולעת הסטקסנט שפגעה בצנטריפוגות להעשרת אורניום, על שיירות הנשק האיראני שהתפוצצו במדבריות סודן ומחסני הטילים ושיירות הנשק שהושמדו בסוריה לפני שנמסרו לחיזבאללה, או לפני שהוצבו באתרי שיגור איראניים באדמת סוריה.

אך כולם, כל כותבי העתים, יצטרכו לציין את מאורעות השבוע הזה שעבר עלינו כתפנית מכרעת במלחמה. הפיכתה ממלחמת צללים לתקיפה גלויה. זה היה השבוע שבו התייצבה ישראל בחזית בגלוי, והחלה לבצע את מה שהבטיחה בשנים האחרונות. למנוע מאיראן הקמת בסיסים בסוריה, להסב מאה אלף רקטות שמסרה לחיזבאללה לנשק מדויק. על הנחישות הזאת ראוי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לכל הכבוד. האיש שאולי החמיץ את האפשרות לתקיפה צבאית לחיסול תעשיית הגרעין האיראנית ב־2012 - שרטט עכשיו קו אדום חדש והופך את ההצהרות לפקודות מבצע.

אפשר שההחלטה הזאת תוביל את ישראל למלחמה קשה. אולי יירתעו האיראנים ברגע האחרון ויתקפלו. אינני יודע לנחש. אך אין לנו ברירה. זוהי מלחמת מגן מובהקת. מכה מקדימה מוצדקת מאין כמותה. ואנחנו ננצח.

tguvot@maariv.co.il