עכשיו, כשהחלק הפעיל של פרשת אלאור אזריה כבר חלף, אפשר להביט לאחור ולקבוע שנותרו ממנה מפסידים בלבד. אזריה ומשפחתו הם הראשונים שנכשלו במאבק ושילמו מחיר כבד. אבל גם מי שעמד מולם, גם אם ניצח בבית המשפט, נפגע קשות. הרמטכ"ל, דובר צה"ל, מערכת השיפוט הצבאי - התדמית של כולם נחבלה ונשרטה מהסאגה המיותרת הזו. שלא לדבר על החברה הישראלית שנקלעה לעימות פנימי חסר מוצא, כזה שתבונה ושיקול דעת היו מונעים אותו מלכתחילה. אם כי במחשבה נוספת, יש גם מנצחים: בצלם ודומיו, לצד מי שהסיתו ושלחו את המחבל לדקור את החיילים בחברון, ויתר חורשי רעתה של ישראל. 
 
אין ספק שתיבת הפנדורה נפתחה במהלך פסול ומטופש של החייל. המחבל שכב על הקרקע ואף על פי שהגיע לו למות, לא צריך היה לירות בו. בוודאי שלא לנוכח מצלמות עוינות. אבל מכאן הפרשה הייתה חייבת להסתיים במהירות ובאלגנטיות. אזריה היה צריך לעלות למשפט צבאי מהיר על הפרת פקודות. הוא היה נשפט ומרצה מספר חודשים בכלא צבאי, והיום איש מאיתנו לא היה זוכר את שמו. 
 
במקום זאת נכנסו בכירי מערכת הביטחון לפאניקה מהסרטון שבצלם הזדרז להפיץ לעולם. זו הרי שעתו הגדולה של הארגון הדגול, הנה ההוכחה שצבא ההגנה לישראל הוא בעצם פלנגות בזויות, שמחסלות ערבים חסרי ישע ללא הנד עפעף. מרוב לחץ, שר הביטחון, הרמטכ"ל ודובר צה"ל חרצו את משפטו של החייל החשוד בתקשורת עוד לפני שהסתיים התחקיר הצה"לי. בד בבד, המערכת המשפטית הצבאית נכנסה למוטיבציית יתר, ואפילו רצתה להאשים אותו ברצח. כל הגורמים החשובים הללו מיהרו לשווק עמדה מוסרנית מוגזמת לכלל העולם. הכל מתוך נפילה במלכודת של בצלם, שזו בדיוק הייתה מטרתו.
 

מהר מאוד הפך המסלול המורעל הזה לקרב של אגו ויצרים. אגו של מי שנזעק להוכיח עד כמה מחננו טהור, ואגו של מי שהתבצר בהגנה בלתי אפשרית על חיסול מטופש. כי מדינה וצבא מסודרים לא יכולים להרשות לעצמם פורמלית להסכים עם חיסול של מחבל פצוע ומנוטרל, גם אם הוא בן מוות. כמובן שטיפסו על העגלה טרמפיסטים רבים, משני הכיוונים. פוליטיקאים, עיתונאים, עורכי דין, פייסבוקיסטים. אלו היו דקות התהילה שלהם, דקות המבוכה שלנו. משני הצדדים ניצבו בלהט טריבונים שזעקו בשם הצדק והמוסר, אבל שכחו את התבונה. 
 
אפשר היה לטעון שהחוויה תלמד לקח את החברה הישראלית, עד כמה חייבים לשמור על החוק והפקודות - אבל זה ממש לא יקרה. לפיתת הברזל של מערכת האכיפה בחייל הפשוט הזה, מי שטעה והתבלבל אבל בכל זאת הרג מחבל שניסה לרצוח, נתפסה כעוול ורשעות אצל חלק ניכר מהישראלים. כך שמסר מחנך לא שוגר, רק חידוד נוסף של העצבים הרופפים ממילא שלנו. הכל פח מיותר שטוב אם נלמד לא ליפול בו שוב.   

שחרור אלאור אזריה. צילום: אבשלום ששונישחרור אלאור אזריה. צילום: אבשלום ששוני



המפלצת המשפטית

דוח חדש של ועדה ממשלתית שעוסק בהסדרת הבנייה היהודית ביהודה ושומרון מגלה בין היתר, שיחידת היועץ המשפטי של יו"ש פעלה במשך שנים בשיטתיות נגד ההתיישבות ביו"ש, בניגוד להנחיות פרקליטות המדינה ולמעשה נגד החוק. ומסתבר שאף על פי שמסקנות הדוח אומצו על ידי היועמ"ש, הוא עדיין לא יושם. 
 
אלפי בתים של יהודים ביו"ש נמצאים עדיין בסכנת הריסה, שכונות ויישובים נחשבים לבלתי חוקיים ללא הצדקה, ועל יישובים אחרים נאסר להתפתח מסיבות שונות ומשונות. הדוח החדש מספק פתרונות חוקיים לכל אלו, אבל נראה שגם לראש הממשלה לא בוער דבר. הכל החל ממפלצת משפטית שייצרו משפטני יו"ש, שלפיה חייבים להרוס אלפי בתים ביישובים היהודיים. וכך עשרות אלפי מתיישבים שקנו את בתיהם בכסף מלא, אחרי שווידאו שהם בנויים על קרקע מדינה וקיבלו היתרים כחוק,  גילו שהדירות והבתים שלהם בסכנה. בד בבד הוטלה שורה של איסורים על ההתיישבות היהודית.
 
כדי להתמודד עם העיוות המשפטי הזה ותחת לחץ כבד שהופעל על ראש הממשלה, מונתה ועדה ממשלתית בראשות מי שהייתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה והיום שופטת מחוזית - ד"ר חיה זנדברג. הוועדה נשלחה לבדוק אם החוק באמת מחייב הריסה ותקיעת ההתיישבות, או שמישהו התבלבל. 
 
בתום שנתיים נופק מסמך מרשים, שיטתי ומסודר, שיהווה טקסט־בוק לכל מי שעוסק במשפט ביו"ש. אבל מעבר לניתוחים המעמיקים ולפתרונות ההגיוניים, התברר שהמשפטנים שיצרו את הבעיה, בעיקר בייעוץ המשפטי ביו"ש, פעלו במקרים רבים בניגוד להנחיות שקיבלו מפרקליטות המדינה ולמעשה נגד החוק. במיוחד הם החליטו להתעלם מסעיף מפורש בחקיקה של יו"ש, סעיף 5 לצו בדבר רכוש ממשלתי, שעוסק במה שמכונה "תקנת השוק".

הבעיה המרכזית שעלתה התחילה ממהלך שכונה "צוות קו כחול". הפרקליטות החליטה, באופן תמוה וספק חוקי, שחייבים לבחון מחדש את גבולות היישובים היהודיים, שלדבריהם שורטטו לפני עשרות שנים בצורה לא מדויקת, כאשר אותרו קרקעות מדינה ביו"ש ובבקעה. אלא שהדוח קובע כי הצוות של היועץ המשפטי של יו"ש חרג לא רק מהחוק אלא גם מההנחיות של פרקליטות המדינה. זו הנחתה אותו לא לעסוק בבתים ובשכונות שכבר נעשו לגביהם הליכים חוקיים מחייבים, ועל בסיסם נבנו הבתים ונרכשו באופן חוקי. אלא שאצל יועמ"ש יו"ש חשבו אחרת.
 
צריך להבין שהרוח השלטת זה שנים בייעוץ המשפטי של יו"ש מתעלמת מזכויות היהודים, בטענה שהם לא "תושבים מוגנים" מבחינת המשפט הבינלאומי. מבחינתם, רק הערבים מוגנים וליהודים אין צרכים לגיטימיים, והם לא "אוכלוסייה מקומית". לכן, למשל, אי אפשר להפקיע לטובתם כביש גישה ליישוב או לבצע "איחוד וחלוקה", הליכים חוקיים שגרתיים בכל שיטת משפט. 
 
באופן מפתיע, בג"ץ דחה רק לאחרונה את התפיסה הזו, בפסק דין שנתן דווקא השופט סלים ג'ובראן. אבל הסאגה נמשכת. משפטני המינהל האזרחי ממשיכים להנפיק חוות דעת שסותרות לעתים את עמדת היועמ"ש והרבה פעמים את עמדת הייעוץ המשפטי של משרד הביטחון. עכשיו בא הדוח החדש ומאיר את העובדה שלרוב המוחלט של הבעיות ישנם פתרונות, ואלו היו תמיד בהישג יד.

זו תובנה מעניינת במיוחד כשהיא באה מצדה של ועדה ממשלתית בכירה כל כך. היא מאששת את מה שיודע כל מי שבא במגע עם המינהל האזרחי: שהייעוץ המשפטי ביו"ש סותר את מדיניות הממשלה ועושה הכל כדי לפגוע בהתיישבות. הכרת המצב מובילה למסקנה שאין מנוס מביטול היחידה המשפטית של המינהל האזרחי. הגיע הזמן לשים קץ לרוח האנטי־משפטית שנושבת שם ולהעביר את כל הסמכויות ליועמ"ש של מערכת הביטחון. 
 
אלא שהבעיות לא מתמצות רק ביועמ"ש יו"ש. אף על פי שהמלצות הדוח החדש התקבלו והוסכמו כבר לפני זמן מה, וקיבלו גם את אישור ממשל טראמפ, אי אפשר ליישם את רובן. הסיבה: גרירת רגליים של המנגנון הממשלתי. לראש צוות היישום של המסקנות מונה פנחס ולרשטיין, אבל לא ניתנו לו אנשים ואמצעים. אומנם הוקצו לו עשרה תקנים אבל אלו לא התקבלו בפועל, וולרשטיין משותק. ישנן גרסאות שונות לגבי עמדתו ומעורבותו של בנימין נתניהו בעניין. אבל דבר אחד ברור - לו באמת הוא היה רוצה בכך, הבעיות הללו כולן היו נפתרות מזמן.

tguvot@maariv.co.il