הילד מבקש שאשטוף לו ענבים ואביא לו. אני כמובן, כאבא מודרני - שהמשמעות של זה בעצם היא שאני משרת אישי - מיד מבצע זאת. כשאני מגיש לו את הצלוחית עם הענבים השטופים, הילד אומר לי: ״רגע, אבא, צריך לברך״. אני מתפוצץ מצחוק: ״מה זאת אומרת?״. הילד מסביר לי שככה זה בגן, לימדו אותם לברך על מזון.

כמה ימים אחר כך, כבר שישי, אני מביא את הילד לגן באיחור קל. הגננת רואה אותנו מרחוק ומאיצה בנו: ״מהר, אנחנו בדיוק שרים את ההמנון״. אני מגיב בפליאה ונזכר גם שהילד ביקש ביום העצמאות שנקנה דגל גדול ונתלה על הבית. עכשיו ברור לי מאיפה מגיע פרץ הציונות של הילד. ומדובר בגן רגיל, לא דתי, בפרדס חנה.

לכאורה כחילוני אני אמור אולי להיות מוטרד מזה. אבל איני פנוי בראש להטרדה, מאגר החרדות מלא. כל יום אני חולף על פני עשרות חרדות שגורמות למציאות שלי להרגיש כמו פצע מגרד. אי אפשר להפסיק לגרד עד שאתה נטרף לחלוטין.

כל היום אני עסוק בגירודים. כל פעם בעלייה לכביש אני נכנס ללחץ היסטרי. אני נהג די גרוע וכמו מיטב גברי הארץ, ככל שאני מתבגר ועולה בשנים כך יש לי יותר שערות באף. שני האלמנטים האלה משתלבים לחרדה אחת מטרידה במיוחד: משום שאני נהג די גרוע, אני עלול לגרום לתאונה ולמצוא את עצמי משותק בכיסא גלגלים ולא אוכל להוריד שערות מהאף כל שבוע וחצי עם הקוצץ המיוחד, ואשתי לא תעשה את זה בשבילי. איך אני יודע? כי כבר שאלתי אותה אם במקרה כזה היא תהיה מוכנה למלא את מקומי ולדאוג לדילול שערות האף שלי. היא הודיעה חד־משמעית שלא.

וכך אני עסוק בכל פעם שאני מתיישב מאחורי ההגה בדבר אחד בלבד: במחשבה שאעשה תאונה ואמצא את עצמי בכיסא גלגלים, ואנשים יבואו לבקר אותי ויראו מישהו שזקוק לגנן שיטפל בגידולי הפרא שגדלים לו בנחיריים.

אבל אני לא נהג מונית ולא נמצא מאחורי ההגה שעות ממושכות כל יום. רוב היום אני על הקרקע ועסוק בדברים אחרים שרצים לי בראש ומשגעים אותי. נדמה שניחנתי בחוסר יכולת לסיים שיחות טלפון. אני פשוט לא יודע לסיים שיחות טלפון, תמיד מסתבך עם מה שצריך להגיד ומתי בדיוק ואז יוצא ״ביי״ ארבע־חמש פעמים או שאני פשוט מנתק בלי להגיד כלום מרוב לחץ. והאופציה הכי גרועה, שלרוב גם מתרחשת: השיחה מתארכת ומתארכת, ואני מבזבז את זמני על שיחות ארוכות בלי פואנטה ובלי שנאמר בהן משהו באמת חשוב. וכך אני כל היום מביט בטלפון ומפחד מהרגע שבו הוא יצלצל ואכנס לשיחה שלא אדע איך לצאת ממנה.

***

יש לי גם בעיה עם מקלדות. כבר שנים. יש מקלדות שאני חש שהן גונבות ממני את היכולת לכתוב מהר ולהגיש טקסטים בזמן, מקלדות עוינות. זה קרה לי בעבר עם שני מחשבים שקניתי. הבנתי מהר מאוד שמדובר במקלדות שיש להן משהו נגדי.

והנה לפני חודש קניתי מחשב מקבוק חדש וגיליתי להפתעתי שאפל שינו את עיצוב המקלדת וכעת היא מתאימה רק לידיהם הקטנות של הנערים והנערות הסינים שמרכיבים את מוצרי אפל במפעל פוקסקון בסין. במשך חודש מוחי עסק רק בזה, עד שבסוף הלכתי לחנות וקניתי מחשב חדש, רק משנת ייצור 2015, שהיא השנה האחרונה שבה אפל ייצרו מקלדות לא שטניות.

כשסיפרתי לאחד מבני משפחתי על הנעשה בגן של הילד, הוא זעק ״הדתה״ ונכנס למצב מלחמתי, כשהרצה בפני על הצורך להוציא את הילד מהגן הזה באופן מיידי. “תשמע", אמרתי לו, “אם הייתה לי יכולת בחירה מראש והיו שואלים אותי אם אני רוצה שהילד ישיר את ההמנון בגן ויברך את ברכת המזון, לא הייתי בוחר בזה, אבל זה לא כל כך מטריד אותי".

“או־קיי", אמר בן המשפחה, “ואם יש ילד ערבי בגן, תחשוב איך זה גורם לו להרגיש".

בתגובה סיפרתי לו על החגיגות הגדולות של חג המולד בשנתיים וחצי שהייתי בהן במכון גמילה בארצות הברית, שלקחתי חלק בהן בכיף. אפילו העלינו במכון מופע חג כזה. עליתי עם שאר הג׳אנקים לבמה ושרנו במקהלה: "סנטה קלאוס מגיע העירה, הוא מכין רשימה, בודק אותה פעמיים, מגלה מי היה נחמד או חצוף, סנטה קלאוס מגיע העירה".

״האם זה הפריע לי כיהודי?״, אמרתי לו, ״לא. זה אפילו היה נחמד וחביב וכמובן מצחיק ביותר. האם הפכתי לנוצרי אדוק בגלל זה? לא. האם זה גרם לי להאמין פתאום בסנטה קלאוס שמביא מתנות? לא. אבל, לעומת זאת, אני מאמין בארנון מילצ׳ן שמביא מתנות כל הזמן. רק שהוא לא יורד בארובה וכאלה, הוא פשוט שולח את הדס העוזרת האישית. כל חג אני מחכה לה״.