ביום ראשון לפנות בוקר הובא למנוחות סמ”ר רונן לוברסקי, לוחם דובדבן בן 20. על לוברסקי ז”ל נזרק לוח שיש כבד מגג אחד הבתים בסמטאות מחנה הפליטים אל־אמערי, כאשר נטל חלק בפעילות מבצעית נגד חוליית פעילי טרור שהיו מעורבים בפיגועי ירי באזור יהודה ושומרון. האופן שבו נהרג העלה באחת לזיכרון הקולקטיבי את מראות האינתיפאדה הראשונה, שאופיינה בהשלכת אבנים על חיילי צה”ל בסמטאות הצפופות של מחנות הפליטים ביהודה ושומרון עת ביצעו מעצרים, חיפושים, סיורים רגליים או הטילו עוצר.

מאז ועד היום הצליח הימין להפוך את הסיטואציה המלחמתית בשטחים הכבושים לשגרת חיינו - מעין רע הכרחי שהפסקנו לחפש לו פתרון ופשוט למדנו לחיות איתו. מותו הטרגי של סמ”ר לוברסקי מחזיר לקדמת הבמה את שאלת מחיר החזקתנו בשטחים הכבושים, שאותה בהנהגה מנסים לטשטש.

זה זמן רב ששר החינוך ויו”ר מפלגת הבית היהודי נפתלי בנט מנסה לשוות לעצמו דימוי של מנהיג ממלכתי. הוא רואה בעצמו מועמד ראוי לראשות הממשלה ומנסה לסלול את דרכו לשם. בניגוד לראש הממשלה בנימין נתניהו, קולות הימין הקיצוני מובטחים לו, והוא מרשה לעצמו לנסות לקרוץ למרכז.

בטקס חלוקת פרסי ישראל הוא נשא נאום שקורא לאחדות: “כולנו משפחה אחת”, אמר. בשבוע שעבר היה אורח בתוכניתה של לוסי אהריש, “המשפיעים”. אופייה הקליל של התוכנית אפשר לו לנצלה על מנת להציג לצופים דמות חביבה, שורשית, משפחתית ומי שערכי הדמוקרטיה חשובים לה. לאג’נדה של מפלגתו הקוראת לבטל את תפקידו של בית המשפט העליון כמגן המיעוטים, כמו גם לשלול מהפלסטינים את הזכות למדינה, היה הד קלוש בלבד. אמירותיו הגזעניות של חברו למפלגה בצלאל סמוטריץ’ נהדפו כלאחר יד “כאמירות לא ראויות”. במילים אחרות, בנט, בהחביאו את תפיסתו המשיחית הנוגעת לארץ ישראל השלמה, הצליח שוב להתחפש למיינסטרים.

חיזוק בלתי צפוי לניסיונותיו להתחפש למתון הוא קיבל מכיוון השמאל הנואש מישיבתו באופוזיציה. נזכיר, תוכנית ההרגעה של בנט כוללת סיפוח חד־צדדי של שטחי C על כל עשרות אלפי הפלסטינים הנמצאים בהם (ובלי לשאול אותם) תוך החלת ריבונות ישראלית. בשטחי A ו־B מציעה התוכנית להקים אוטונומיה פלסטינית שתישאר בשליטה ביטחונית ודמוגרפית ישראלית. ביום שישי האחרון פרסם חבר מפלגת העבודה הוותיק ח”כ איתן כבל טור המתכתב עם תוכנית זו, תוך זניחת האפשרות למשא ומתן עם הפלסטינים וזכותם להקמת מדינה עצמאית.

במוצאי שבת צייץ בנט: “במותו בסמטאות מחנה אל־אמערי הציל רונן ז”ל חיי ישראלים ברחובות תל אביב”. אם נשים לרגע בצד את הנימה המשסה (הוא

התנצל על כך), חשוב לשים לב לצורך הביטחוני שהלביש בנט על מות החייל. בנט מיהר לעשות זאת כיוון שהוא מודע לכך כי הציבור הישראלי המיינסטרימי אינו שלם עם הצורך הביטחוני של תוכניתו. רובו מסכים לעצום את עיניו מול החזון המשיחי כל עוד הוא אינו גובה ממנו מחיר דמים. לאמיתו של דבר, משנתו של בנט דנה את חיילי צה”ל להמשיך לסכן את חייהם בתוך אוכלוסייה משוללת זכויות פוליטיות ולאומיות, ולפיכך לעד עוינת.