התנהלות נבונה ומדויקת של ישראל אפשרה לגמור את הסבב השבוע בעזה בלי להתדרדר למלחמה מיותרת, ועדיין נקבע בו תקדים בעייתי: לראשונה זה ארבע שנים חמאס ירה רקטות על ישראל. ואחרי שחוצים קו בפעם הראשונה - הפעם השנייה כבר תהיה קלה יותר. ראש הממשלה לא איבד קשר עין עם היעד האסטרטגי: הוצאת איראן מסוריה, ואני מציע יעד אסטרטגי נוסף: לסייע לבחירתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לקדנציה שנייה.

הירי של הג'יהאד האסלאמי בשלישי בבוקר לא הפתיע. כבר הרבה זמן שהם מבקשים לנקום על מותם של 12 מאנשיהם במנהרה בנובמבר, וביום ראשון נמצא גם התירוץ: חיסול חוליה של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (הגא"פ), שניסתה להניח מטענים. חמאס אומנם נתן להם את ברכתו לירי תגובה, אבל הופתע מעוצמת המטח שהעזו לשגר בבוקר לעבר יישובי העוטף.

לקראת הצהריים השיח ברשתות הפלסטיניות כבר היה כזה שבחמאס הרגישו שהם הופכים למה שהיה פעם הפת"ח - מפלגת השלטון המרוסנת והאחראית, שתחתיה פועל ארגון התנגדות נועז. רק שהפעם הם היו המרוסנים והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נראה כמי שמוביל את נס ההתנגדות. עם זה כבר היה להם קשה לחיות, והם הצטרפו אל הירי תוך שהם מעבירים מסרים למצרים על רצונם להחזיר את השקט.

חמאס בכלל תכנן שיום שלישי יוקדש כולו לסיקור "משט הפצועים" שהם הוציאו מעזה. אבל עם כמאה רקטות שנורו - המשט לא עניין אף אחד. הפרשנות המקובלת בצה"ל היא שחמאס נגרר שלא בטובתו לאירוע הזה אחרי הג'יהאד. אני סבור שהם ראו בו גם יתרון: הוא אפשר להם להזכיר לישראל איך נראית הסלמה ולחדד עבורנו את האלטרנטיבות: הסדרה או עימות. המשך המצב הקיים הוא לא באמת אופציה.

שלא כמו חלק משרי הקבינט שכבר הציעו לכבוש, להרוס ולהשמיד את עזה, ראש הממשלה שלח את צה"ל לתגובה מחושבת, שתשאיר פתח לדרך חזרה. 65 טונות של חומר נפץ ירדו על עזה ביממה הזאת - לא כמות קטנה - אבל הן כוונו נגד תשתיות ולא נגד אנשים. במקביל, כבר ביום למחרת נפתחו המעברים לרצועה ולא הוטלו מגבלות על יציאה לדיג. מרביעי בבוקר חמאס גם אוכף אקטיבית את ההחלטה לחדול מכל ירי לעבר ישראל.

"כיפת ברזל" הוכיחה שוב שהיא מספקת לדרג המדיני מרחב של שיקול דעת. היא לא מספקת הגנה הרמטית, אבל שמרה על כ־90% הצלחה תוך שהיא מוכיחה גם יכולות חדשות אל מול פצצות המרגמה. 40 היירוטים המוצלחים של הכיפה שינו לגמרי את תמונת הסבב, ומנעו שוב מחמאס הישג צבאי כלשהו.

ישראל הקפידה להדגיש שהיא לא צד להסכמות שבין חמאס למצרים. זה משאיר בצדנו חופש פעולה נגד כל פעילות עוינת. אבל ישראל שמחה על התיווך המצרי, שסגר את סבב ההסלמה הזה לפני שהיו נפגעים ומבלי שנגררנו לפעולה רחבה.

תמיכה טכנית

ועדיין, בבעיות היסוד של עזה לא חל כל שינוי. הווקטורים שדחפו את חמאס לסבב הראשון והחמור מאז צוק איתן עדיין שרירים וקיימים. אם לא נטפל בהם - ניגרר לסבב לחימה נוסף ומיותר. גם בצמרת הצבאית יש רתיעה מסיבוב נוסף בעזה - לא כי הם חוששים מחמאס, אלא כי הם מבינים שאת הבעיות של עזה לא ניתן לפתור בדרך צבאית.

הצעות ההודנה של מצרים וקטאר מונחות על השולחן, וחמאס יותר מבשל לקבל אותן. ישראל נדרשת בהן לתשלום מוגבל מאוד: הקלות במעברים והכנסת פרויקטים של תשתית לרצועה. אלה דברים שמשרתים את האינטרס הישראלי. חמאס נדרש להפסקת ירי וחפירת מנהרות ולפתרון של סוגיית הנעדרים והשבויים - וזה גם משרת את האינטרס שלו.

ישראלים רבים נחרדים מהמחשבה שהפסקת אש תאפשר לחמאס להתחמש. זה נכון לכל הסכם הפסקת אש: בלבנון ב־2006, בסוריה ב־1974 או מול ארבע מדינות ערב ב־1949. אגב, חמאס לא הפסיק להתחמש בארבע השנים האחרונות, גם כשלא הייתה הסכמה ברורה על הפסקת אש. הסכמי הפסקת אש מעניקים גם לישראל פסק זמן לשגשג ולהתכונן לעימות הבא. במקרה הזה הסכם הפסקת אש בעזה יפנה אותנו לטפל באיום המשמעותי הרבה יותר: איראן.

הסבב הזה נגמר ברגע מכונן: מועצת הביטחון של האו"ם התכנסה לא כדי לגנות את ישראל על שימוש בכוח "מופרז", כדרכה, אלא כדי לדון בירי חסר ההבחנה מעזה נגד אזרחים ישראלים. קשה להפריז בתיאור תרומתו של ממשל טראמפ למעמדה המדיני של ישראל וגם למצבה הביטחוני. מאז שהכיר הנשיא הארי טרומן במדינה היהודית, הממשל הזה הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לנו בארצות הברית. הוא מייצב אותנו במקום אחר לגמרי מול הסביבה וגם מול המעצמה הרוסית, והוא הערובה הכי משמעותית ונחושה לביטחוננו יותר מאי־פעם.

לכן שימור ממשל טראמפ צריך להיות יעד אסטרטגי בפני עצמו. בימים שבהם טראמפ מתקשה להציג הישג בינלאומי - ישראל צריכה להיות שם ולעזור לו. עזה היא בדיוק המקום לתת לו הישג שיבהיר שהוא לא רק מחרחר מלחמות, אלא גם משכין שלום (או במקרה הזה: הפסקת אש).

התקשורת האמריקאית וגם הישראלית ממשיכות ללעוג לטראמפ. אבל הלעג הוא בעיקר על ענייני סגנון. אין כמעט ביקורת עניינית על השיקום שהוא עושה לכלכלה האמריקאית, גם לא על מהלכיו הבינלאומיים שהחזירו את ארה"ב להיות המעצמה המובילה בעולם. למעט בסוגיית כלי הנשק (שם באמת קשה להבין את עמדתו) - הביקורת עוסקת כולה בעניינים של טעם וריח ולא במהות.

מבחינת ישראל, תמיכה בנשיא מכהן אינה דומה לתמיכה במועמד אחר לנשיאות. הכוונה אינה לאירועי גיוס כספים, כמו זה שנערך בירושלים עבור מיט רומני, אלא בסיוע מדיני שיהווה תגמול על הסיוע המדיני שהוא מעניק לנו. מהלך ישראלי להפסקת אש בעזה, שבו טראמפ יקבל את תפקיד השושבין, יכול להיות צעד חשוב בכיוון הזה וגם ישרת את כל הצדדים המעורבים.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ עשר