"שני הצדדים אינם מעוניינים בהסלמה", אמרו הכתבים. בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין לא ברור אם ההתלקחות האחרונה בדרום תסתיים בכמה עשרות פצמ"רים ורקטות ומהלומות תגובה של חיל האוויר, בלי הרבה נפגעים, או שכתוצאה מפגיעה בנפש תיאלץ ממשלת ישראל להורות לצה"ל לצאת ל"מבצע" נוסף.

13 שנה חלפו מאז "ההתנתקות", כשאריאל שרון הבטיח "שיפור במצב הביטחוני, הכלכלי והמדיני" כתוצאה מהנסיגה החד־צדדית מהרצועה, גירוש אלפי המתיישבים והריסת 20 יישובים פורחים. המצב הביטחוני אכן השתנה במהירות, אבל לרעה. שרון הבטיח שאחרי ההתנתקות לא יהיה צורך בשתי חטיבות בעזה. לא רק שלא נגרעו חטיבות מהגזרה - לעתים היה צורך בתוספת של אוגדות. רצועת עזה הפכה לבסיס טרור ענק. גלעד שליט נחטף, ובהיעדר אחיזה מודיעינית בשטח לא הצליח צה"ל לאתרו בכל שנות שביו, עד אשר התקפל בנימין נתניהו ושחרר אלף רוצחים.

חמאס שהשתלט על הרצועה שנתיים לאחר ההתנתקות וכתוצאה ישירה שלה (כי ביהודה ובשומרון, שבהם שולט צה"ל - לא היה לו סיכוי), פתח במבצע הברחות נשק אדיר במנהרות ממצרים, והקים תעשיית רקטות שטווחן הלך וגדל, עד שבסבבים האחרונים הגיעו הרקטות לתל אביב, לנתב"ג ולירושלים. השיפור בטווחי הרקטות ומשקל הראש הקרבי הוא שיפור מובהק שהושג הודות להתנתקות.



"המצב הביטחוני המשופר" לאחר הנסיגה אילץ את מדינת ישראל לצאת מעת לעת למבצעים שיכו בחמאס ובשאר ארגוני הטרור, כדי להשיב את כוח ההרתעה שאבד עם הנסיגה. כך יצאה ישראל למבצע גשם ראשון, ולאחריו גשמי קיץ, ריח אורנים, חורף חם, אתגר כפול, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. המצב הכלכלי המשופר של ישראל (כפי שהבטיח שרון) אפשר לה להוציא מיליארדים רבים במבצעים אלו, וגם לבניית מערכת "כיפת ברזל" ולהקמת מערכת לאיתור מנהרות ולמכשול התת־קרקעי. לאחרונה התבשרנו כי בשל השיפור הנפלא שהשיגה ישראל בעקבות הפשע של ההתנתקות היא נאלצת להקים גם מכשול ימי, שאין כדוגמתו בעולם.

# # #

בין מלחמת ששת הימים להתנתקות, במשך 37 שנה, נהרגו בעזה 230 אזרחים ישראלים. ב־13 השנים שחלפו מאז ההתנתקות נהרגו כ־150 ישראלים. אסור לעשות הנהלת חשבונות של המוות. אבל הצלחה אין כאן. ומה לגבי "האשראי המדיני" שהושג כתוצאה מההתנתקות? הוא החזיק מעמד בדיוק עד הילד הערבי הראשון שנהרג בעזה, כשצה"ל השיב אש אל מקורות הירי. ואחר כך בא ברק אובמה והלך האשראי.

אבל השמאל הישראלי - נטול בושה יותר מאי־פעם - ממשיך לראות בהתנתקות הישג והצלחה. וכהוכחה נלעגת לכך הם מביאים את הטיעון כי היישובים היהודיים בחבל עזה ריתקו כוחות צבא גדולים להגנתם ואם היו קיימים היום היו מונעים מצה"ל את יכולת התגובה והתמרון במבצעי התגמול. האמת: כוחות צבא גדולים הרבה יותר נדרשים היום להגן על יישובי עוטף עזה. כי ככה זה בעולם. כשבורחים מהאויב - הוא מתקדם, ויישובים אחרים הופכים לקו העימות.
"תארו לכם שהיינו צריכים היום להגן על גוש קטיף", אומרים בשמאל הישראלי. ואנו אומרים - אם מדינת ישראל לא הייתה בורחת מחבל עזה, לא היינו מגיעים כלל להשתלטות חמאס ולהידרדרות הביטחונית הקשה. לאיראן לא הייתה שם דריסת רגל ולא כוחות קדומניים המופעלים על פי פקודתה כשהיא רוצה להקל את הלחץ מעליה בזירה הסורית.

ועוד הוכחה "מוחצת" מביא השמאל לטיעוניו בשבח ההתנתקות: "אין אף ישראלי שפוי שרוצה היום לחזור לעזה". האומנם? שאלו את המתיישבים שגורשו מגוש קטיף, ואף שלאחר עשר שנים של סחבת והשפלות ותלאות ומגורי ארעי מרביתם כבר בנו בית קבע חדש - רובם היו קמים גם היום וחוזרים לבנות מחדש את הבית שגורשו ממנו. אבל השינויים שהתחוללו ברצועה מאז יציאת ישראל ממנה בהתנתקות הם כנראה בלתי הפיכים. או לפחות מקובלים ככאלה במציאות הפוליטית והמדינית. ממש כפי שהשינויים שחוללה ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון, ולמעלה מ־400 אלף המתיישבים - הם בלתי הפיכים. אפילו בשמאל כבר מבינים זאת היטב.

כשיורים עלינו פצמ"רים ורקטות מעזה, גם השמאל (לפחות חלקו הציוני) תומך במהלומה נגדית מוחצת. תומכי ההתנתקות (חיים רמון כמשל) הם מראשי המתלהמים. הרי שרון הבטיח להחריב את עזה אם יעזו לירות עלינו אפילו קסאם אחד אחרי ההתנתקות. "גם לנו יש תותחים", אמר. אבל הם מגלגלים עיניים ושואלים: ומה הלאה? הלנצח תאכל חרב? (העילגים שבהם גם מסרסים את מה שאמר אבנר ליואב ושואלים "הלנצח נאכל חרב?") מה האופק המדיני? מה התוכנית המדינית?

הם, שהריעו בהתלהבות לשרון כשביצע את ההתנתקות, מטילים עתה על הממשלה את החובה לפתור מצב בלתי פתיר שנוצר כתוצאה ממנה. אינני פוטר חלילה את נתניהו מחלקו בהתנתקות. הרי שוב ושוב הצביע בכנסת בעד הפשע הזה, ורק ברגע האחרון, ממש לפני הביצוע, התפטר בבחינת "ידי לא שפכו את הדם". אבל ידיו שפכו ועוד איך. לו היה מעז להתייצב אז בראש אלו שכונו "המורדים" - היה מצליח למנוע את האסון. אבל היום אנו שומעים בתקשורת תושבים (גיבורים אמיתיים) מ"עוטף עזה" שבירכו על ההתנתקות, תוהים מדוע אין הממשלה מצליחה לפתור את המצוקה ההומניטרית בעזה, לא מציגה לחמאס אופק של תקווה, לא הופכת אויב לאוהב.

ולא ברור מה נצחי יותר: החרב או חוסר הבושה. המלחמה בין יהודים וערבים בארץ ישראל או התמימות הממארת של אלו שאינם מבינים מה באמת רוצים הערבים. את ההתלקחות האחרונה פתחו "צעדות השיבה", וכשדיווחו על הירי על יישובי העוטף, הגדירו זאת דוברי חמאס "פגיעה ביישובים הגזולים". כי כן: כפר עזה, כרם שלום ושדרות הם בעיניהם אדמתם הגזולה. שום אי מלאכותי או הזרמת כספים אירופית לא תשנה זאת.

# # #

ועוד דבר אחד: בתחילת השבוע ידון סוף־סוף בג"ץ בעתירות שהוגשו לפני כ־15 חודשים נגד "חוק ההסדרה", החוק שבא למנוע הרס בתים או יישובים יהודיים שנבנו על מה שהיה ידוע ביהודה ושומרון כאדמת מדינה, ונמצא לימים כאדמה בבעלות ערבית פרטית. כיוון שכל עוד העתירות היו תלויות ועומדות, לא יושם החוק - לא אצה הדרך לשופטי העליון. כזכור סירב היועמ"ש אביחי מנדלבליט להגן על החוק בבג"ץ, הממשלה נאלצה לשכור עורך דין פרטי שיגן על עמדתה, ומנדלבליט כתב חוות דעת המסבירה מדוע "חוק ההסדרה" לטעמו אינו "חוקתי".

בשבוע האחרון גם התפרסמו צעדים מינהליים שהממשלה מבקשת להנהיג, שייתרו במקרים רבים את החוק. אבל כשם שאינני תולה תקוות בבג"ץ ביחס לחוק ההסדרה, גם המעקפים שנסללו לאחרונה ייפסלו ודאי על ידו.

בפברואר 2017 כתבתי מאמר שכותרתו הייתה "קדימה, תפסלו". ובו קריאה לבג"ץ לא להסס ולפסול את "חוק ההסדרה". לא שהם זקוקים לזירוז שלי. הטיעון היה, ועודנו, שפסילה כזאת תזרז את החקיקה החשובה באמת: "חוק ההתגברות". כשיובהר שוב שבג"ץ אינו מהסס לפסול חוקים המבטאים את רצונם של רוב אזרחי המדינה - יוטבו הסיכויים לחוקק את התיקון החשוב והאמיתי: חוק שיסדיר את יחסי הכוחות בין הכנסת שהיא הריבון - ובית המשפט.