איזה שבוע מטורף. משוגע. פתאום גשם באמצע הקיץ. נהרות של מים, הצפות וחזאים עם ברק בעיניים. מעל הכל מרחפת עננת התדהמה מהמפגש המוזר, המפליא והמסקרן בין דונלד טראמפ וקים ג'ונג און, שני גברים שמנמנים, חזקים ומשוגעים, כלומר, הם נהנים מתדמית כזאת בעיני חלקים רבים בעולם, ופועלים באופן אקטיבי ועקבי כדי לשמר את זה. זה לא מקרי - זו אסטרטגיה.

"בעל הבית משתגע" זו מדיניות הרתעה והנעה לפעולה שהולידה את המפגש ומשמשת לשמר מאזן כוחות בעולם. הקול המפתיע בעקבות המפגש היה זה של סגן שר האוצר מטעם ש"ס איציק כהן, שאמר: "הרגשתי צביטה בלב לראות שני מנהיגים שהיו על סף מלחמה גרעינית נפגשים. התפללתי שזה יקרה גם אצלנו. אם צריך, בעד שלום אפשר לדבר עם השטן. ואם זה יביא שלום, אני בעד לדבר עם חמאס".

הקול הזה מתדפק על החלון כמו גשם ביוני. זה לא רק גיורא איילנד, לא רק עיתונאים ואנשי שמאל. ש"ס מאותתת שחמאס יכול להיות שותף. יממה לאחר שנאמרו הדברים האלה פרסמה לשכת ראש הממשלה הודעה ובה קבעה כי "באשר לעזה, חמאס הוא האחראי למצב הקשה שם, לאובדן חיים ולסבל שנובע מהמהומות האלימות שהוא יוזם בשבועות האחרונים. במקום לשפר את חייהם של תושבי עזה, חמאס משתמש באוכלוסייה הפלסטינית כמגן אנושי במלחמת הטרור הבלתי פוסקת נגד ישראל.

"תושבי עזה אינם אויבינו אלא חמאס. ישראל מקדמת בברכה כל מאמץ שישפר את מצב האוכלוסייה בעזה, ימנע מחמאס להתעצם צבאית במטרה לבצע התקפות נוספות נגד ישראל, ושידרוש את השבתם המהירה של חיילי צה"ל ואזרחי ישראל המוחזקים בידי חמאס".

ראש הממשלה בנימין נתניהו לא נענה לקריאותיו של איציק כהן, אבל הוא מאותת בקטנה שתושבי עזה לא אויבים ושאפשר להגיע להסדר. כל מי שמדמיין את נתניהו ואת מנהיג חמאס ברצועת עזה יחיא סנואר יוצאים לדייט כמו טראמפ וקים הוא באמת משוגע. אבל שיגעון מדיני הוא אפשרות שצריך לבחון רגע ברצינות.

אסירים ביטחוניים בקציעות. צילום: רויטרסאסירים ביטחוניים בקציעות. צילום: רויטרס

לרסן את השד החמאסי

עמיתי שבתאי שובל, חוקר עמית במכון למדיניות נגד טרור של המרכז הבינתחומי, ניתח את המצב בצורה חדה, ואני רוצה לשתף אתכם בהצעה שלו. הוא מתחיל בניתוח הצורך של ישראל להעביר את חמאס לתפקיד שותף מדיני מוגבל. "בעוד שברור שהאתגר האסטרטגי הגדול של ישראל הוא איראן - המציק הסדרתי - חמאס ממשיך להוות בעיה משנית אך מציקה", כותב שובל. "אחת הסכנות המשמעותיות הנובעות מחמאס היא נטייתו המתחדשת להימנות עם תומכי איראן. ומבחינת איראן, חמאס הוא עוד כלי בשל העומד ליפול לידה.

"כדי למנוע זאת ייתכן שכעת, לאחר שחלפו יותר מארבע שנים מצוק איתן, ישראל בשלה לשנות פרדיגמת חשיבה לגבי חמאס. בפני הקברניטים בישראל ישנה אפשרות תיאורטית להכריע איזה מחיר יהיו מוכנים לשלם עבור 15 שנים של שקט בגזרת עזה. הכרעה כזו מחייבת אומץ פוליטי ומדיני.

"ההתנתקות היא אחד מההישגים האסטרטגיים הגדולים של ישראל. היא אפשרה לישראל לשמור את השד החמאסי נשלט ומרוסן יחסית וצמצמה את יכולתו להשתלט על הבטן הרכה של ישראל - הגדה. עליית חמאס בעזה חיברה את ישראל לרשות הפלסטינית בקשר גורדי. הרשות לא יכולה להתקיים ללא ישראל, ושתיהן נפטרו יחד מעזה ומכוחו של חמאס בגדה. מרבית הפיגועים בגדה נמנעים בשיתוף הרשות, שמשלמת בדיעבד למשפחות המפגעים אבל מצילה חיים של ישראלים.

"הרשות לא מעוניינת במדינה פלסטינית וביציאת ישראל מהגדה. היא לא תשרוד במקרה כזה מול חמאס. הסכסוך הישראלי מול חמאס הוא אינטרס של הרשות, והיא מטפחת אותו בכל דרך. אבל למרות הרשות, לישראל אינטרס לקדם הסדר עם חמאס".

שובל מדבר על שני כיוונים: המצב הנתון כיום של בידוד ומצוקה לעומת היעד הרצוי, שהוא פירוז ושיקום. "ישראל נמנעה מלהגיע להסכם אסטרטגי עם חמאס מכמה טעמים מוצדקים לכאורה לזמנם", הוא מוסיף. "הטיעון העיקרי הוא הצורך להגן על הרשות. לפי טיעון זה, הסכם שייתן יתרון לחמאס יחליש בהגדרה את הרשות ויאדיר את חשיבותו של חמאס בגדה.

"בנוסף לנימוק זה, ההתנגדות למהלך אסטרטגי מול חמאס יכולה לנבוע מסיבות פוליטיות פנימיות ומוסריות. חמאס יונק את הלגיטימציה של שלטונו הקשה מכמה מקורות: המסר החברתי, המסר הדתי, עממיות והמאבק המתמיד בישראל. מאבק זה מסתמך באופן מופשט על ראיית ישראל כאויב שיש למגרו בטווח ארוך ובנוסף כמי שמחזיק באסירים פלסטינים".

את הקלף הזה מציע שובל להכניס לזירה, לא רק כדי לייצר מנוף להחזרת החללים שמוחזקים בידי המחבלים ברצועה, אלא כאמצעי לייצר דעת קהל, בעיקר בעזה. החוקר הישראלי מציע להשתגע עד הסוף: "כשם שהשבויים הישראלים הם קלף מיקוח בידי חמאס - ישראל יכולה למנף את החשיבות שבנה חמאס לנושא שחרור האסירים ולהפוך אותם לכלי שישרת את פירוז הרצועה מנשק מאיים ולהשיג הפוגה לכ־15 שנים. הסכם כזה עשוי להבטיח הימנעות חמאס מחטיפת חיילים או תקיפה מפתיעה של ישראל ממנהרות וגם ייצב את בידול הרצועה מהגדה לשנים".

לפי הצעתו, ישראל תשחרר מדי חודש 40 אסירים על פי בחירת ישראל. סך הכל ישוחררו 7,200 אסירים מתוך כעשרת אלפים. נוסף לכך, ישראל ומדינות אחרות יסייעו לשיקום הרצועה, ומצרים תאפשר הכנסת מוצרים אזרחיים. בתמורה חמאס יתחייב להימנע מכל פעולת איבה בכל גזרה שהיא למשך 15 שנים, יימנע מחפירת מנהרות חדשות, לא יפתח או ייבא טילים ויתחייב לא לעודד פעילות טרור בגדה ולנתק את קשריו עם שלוחות דאע"ש בסיני. כל הפרה מצד חמאס, כל עפיפון שלא נמנע מעופו, יביאו לעצירת שחרור העצירים ולא יימנע מישראל להגיב, כפי שהיא עושה כיום.

"הרשות הפלסטינית הוכחה כאפקטיבית למניעת פיגועים מאורגנים, ולכן בכל הסכם אסטרטגי עם חמאס יש לדאוג שמצבה של הרשות המאותגרת תדיר לא ייפגע", מוסיף שובל. "כדי למנוע פגיעה כזו ישוחררו גם מחבלים של פת"ח, והרשות - בנוסף למצרים וירדן - תוגדר כשושבינת ההסכם. אם תחפוץ בכך".

היתרונות של הסכם כזה ברורים, קובע שובל. "עד היום ישראל שחררה אלפי אסירים תחת סחטנות נצלנית ולא הפיקה מכך שום תועלת, נהפוך הוא. הכניעה לסחטנות רק הוכיחה את חולשתה של ישראל. אם תחת סחטנות מוכנה ישראל לשחרר 1,200 מחבלים עבור חייל אחד, מדוע היא לא תסכים לשחרר מחבלים עבור 15 שנה של שקט?".

הסכם זה יחשוף את חולשתו של חמאס: אם יסכים לחתום עליו, ייאלץ לוותר על התוקפנות המעשית מול ישראל למשך תקופה ארוכה. אם יסרב, יהיה זה הוא שלמעשה השאיר את אסיריו בכלא. לכאורה, אין הרבה מה להפסיד מניסיון להגיע להסכם כזה.

ואפשר להוסיף עוד שמהלך כזה יעורר עניין וידחה אפשרות להסדר או תוכנית ליהודה ושומרון, אם במקרה טראמפ יחזור כולו נחוש לעשות עוד שלום בנוסח סינגפור. בכל מקרה, זה כיוון חשיבה מיוחד ושונה. מכל הסיבות האלה הסיכוי שנתניהו יעשה משהו הוא קלוש.