חוק הזה אומלל. אם המטרה היא להגן על תדמיתה של ישראל בעולם, הרי שהוא עושה את ההפך המוחלט והצביון הלא דמוקרטי שלו יגרום לנזק תדמיתי שהוא גדול בהרבה מהנזקים שמייצרים סרטונים כאלה ואחרים

בתחילת השבוע אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק האוסרת על צילום חיילים בשטח. ההצעה אמורה לעבור עוד כמה מכשולים חוקתיים, ואולי גם להתרכך, אבל המשמעות שלה ברורה. מי שינציח במצלמתו אירועים כמו החיסול של אלאור אזריה, או של “דוד הנחלאווי", שדרך נשק מול ילד פלסטיני - יהיה צפוי לעונש מאסר בפועל.

בהצעה המקורית, שיזם חבר הכנסת רוברט אילטוב מישראל ביתנו, דובר על חמש עד עשר שנות מאסר. הגרסה המרוככת מדברת על בין שבועיים לשלוש שנים. ועדיין, בלי קשר לחומרת העונש, מדובר בהצעת חוק שהיא גם פסולה מבחינה מוסרית וגם מטופשת במיוחד בכל הנוגע לתדמיתה של ישראל בעולם. בלי שום קשר לעמדות הפוליטיות.

ההיגיון שעומד מאחורי הצעת החוק הוא להגן על חיילי צה"ל מפני פרסומים מעוותים ועריכות מגמתיות שמבצעים ארגונים פרו־פלסטיניים בעיקר בשטחים. לדברי אילטוב, גם כדי למנוע מהצלמים להפריע לחיילים בתפקודם השוטף. יש כאן צורך אמיתי. בפעילות של צה"ל בשטחים נדבקים אל החיילים פלסטינים ופעילי שמאל שמצלמים אותם ומעבירים את התיעוד לארגונים שונים, שמרביתם מנסים להכפיש את ישראל באופן מכוון. זה מקשה מאוד על החיילים, פיזית ונפשית, להיות נתונים כל הזמן תחת תיעוד כזה.

כתבתי על כך בעבר: אם בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שבה שרצתי כחייל במחנות הפליטים של עזה, מישהו היה מצלם כל צעד שלנו, הוא יכול היה לדלות סיטואציות שמחוץ להקשר שלהן היו מצטלמות נורא ואיום (מבחינתנו). מה עוד שבהווה, המלחמה התקשורתית הזו הגיעה עד כדי פרסום שמם של חיילים שהיו מעורבים באירועים, כמו הצלפים על גבול הרצועה.

אז כן, יש בעיה, אבל זה פתרון רע ומר. קודם כל, מוסרית. הרי כל הסיטואציה הזו, של שליטה בכוח באוכלוסייה אזרחית, היא משחיתה. שוב, לא משנה מה העמדה הפוליטית שלכם. גם איש ימין שפיו ולבו שווים יסכים ששליחתם של ישראלים בני 18 לעמוד במחסום ולשלוט בחייהם של מיליוני אזרחים עלולה להביא למעשים פסולים ולפגיעה מוסרית (גם אם היא בלתי נמנעת, לשיטתו).

הדרך הכמעט יחידה להתמודד עם ההידרדרות הטבעית הזו היא תיעוד. ויותר מזה - הפחד מפני תיעוד. הנצחת הירי של אזריה, למשל, הפכה אומנם לכלי משחק פוליטי, ושחררה הרבה שדים מכוערים בחברה הישראלית, אבל גם תרמה לחידוד ההוראות והנהלים בתוך הצבא. היא הבהירה, דווקא בגלל התיעוד הברור והחד־משמעי, מה מותר ומה אסור. בדיוק כמו מה שקרה בינואר 1988 בכפרים ביתא וחווארה, כשכוח של גבעתי שבר - בהוראת המג"ד - את ידיהם ורגליהם של פלסטינים כפותים. ברגע שהפרשה התפוצצה בתקשורת, היה לנו יותר ברור, כחיילים אובדי עצות, מהם גבולות הגזרה.

אבל גם כאשר בוחנים רק את הפן המעשי והתועלתני, החוק הזה אומלל. אם המטרה היא להגן על תדמיתה של ישראל בעולם, הרי שהוא עושה את ההפך המוחלט. כי אם אסור לצלם, סימן שיש מה להסתיר. זו המסקנה היחידה והבלתי נמנעת שתעלה מחוק כזה. והצביון הלא דמוקרטי שלו יגרום לנזק תדמיתי שהוא גדול בהרבה מהנזקים שמייצרים סרטונים כאלה ואחרים.

מה שמוביל לעניין נוסף. בעידן הטכנולוגי הנוכחי יהיה כמעט בלתי אפשרי למנוע באופן הרמטי תיעוד של חיילי צה"ל. כל מה שצריך הוא מצלמה עם זום טוב, ובתוך שניות בודדות החומרים כבר באוויר, מופצים לכל העולם. כדי למנוע את הצילומים האלה ובעצם לאכוף את החוק יהיה צורך במנגנון שלם של חיילים (נ"צ, נגד צלמים). וכשהפלסטינים יצליחו בכל זאת לצלם את הסרטון, הם יציגו אותו כחשיפה דרמטית - הסתננות מבעד למסך הברזל הציוני, מה שיקנה לו משקל גדול בהרבה.

מה עוד שהצבא מודע היטב לנזקי הצילומים ומסייע לחיילים באמצעות צווי איסור פרסום על פרטי לוחמים, טשטוש פניהם של חיילים בהוראת הצנזורה ועוד. בקיצור, מדובר בחוק רע, שעלול לעבור - למרות דעת הרוב בכנסת - במסגרת פסטיבל “מי יותר ימני".