לפני שבועיים הרסה המדינה בתים בשכונת נתיב האבות. בסמוך לכך נהרסו בתים גם בתפוח מערב. קודם לכן זה קרה במגרון ובעמונה, ובמקומות נוספים. המשותף לכל ההריסות הללו הוא שהן בוצעו בהוראת בג"ץ. בעבר הראינו כאן יותר מפעם אחת איך אותה מדינה ואותו בג"ץ גוררים רגליים כשהם צריכים להחליט להרוס בתים בלתי חוקיים של פלסטינים, ולכל הפחות להסביר שהמקרים אינם דומים זה לזה. 
 

בתנועת "רגבים", שמגישה לא מעט עתירות להריסת בתים פלסטיניים, החליטו לבדוק לפי מבחנים אובייקטיביים שונים האם יש הבדל בין היחס של שופטי בג"ץ לעתירות מימין שמבקשות להרוס בנייה בלתי חוקית ערבית לעתירות משמאל שמבקשות להרוס בנייה בלתי חוקית של יהודים. המחקר, שממצאיו מתפרסמים כאן לראשונה, בדקו את כל הפסיקות בתחום בין השנים 2005־2017. בסך הכל מדובר ב־113 עתירות: 50 משמאל, 63 מימין.

כדי לבצע את הבדיקה, בחרו ב"רגבים" להשוות תיקים שנשענים על אותה תשתית עובדתית ומעוררים אותן שאלות משפטיות, משני הצדדים. בכל המקרים שנבדקו מדובר בעתירות שהוגשו בעניינם של מבנים בלתי חוקיים, וכוונו נגד גורמי אכיפת החוק בטענה שאלה לא מבצעים את מלאכתם. בכוונת מכוון בחרו ב"רגבים" לא לבחון את השורה התחתונה, כלומר את פסק הדין, אלא להתמקד בהליכים הפרוצדורליים שהובילו אליה, בעיקר כאלה שמתקיימים עוד בטרם בחינת העתירה לעומק והכרעה בה, ולפיכך יכולים ללמד על היחס המוקדם של השופטים אל העתירות השונות. 
 

התוצאות, צריך לומר, חד־משמעיות וברורות. הפרמטר הראשון שנבדק היה מספר הימים שקוצב בית המשפט למשיבים, ובראשם המדינה, להגיש תגובה מקדמית לטענות העותרים. המספר הזה מלמד בדרך כלל על תחושת החשיבות והדחיפות שמייחס השופט התורן לעתירה. בעתירות השמאל עמד ממוצע הימים לתגובה מקדמית על 18.5 ימים. בעתירות הימין על 30.5. אחרי השלב הזה, מגיע השלב שבו בית המשפט צריך לקבל החלטה אם להוציא צו ביניים בעקבות העתירה, אם לאו. מתוך 38 עתירות מטעם ארגוני השמאל שבהן ביקשו העותרים צו ביניים, נעתרו השופטים והורו על מתן צו ב־32 עתירות (84%). מנגד, מתוך 61 עתירות הימין, שבהן ביקשו העותרים צו ביניים, נעתרו השופטים והורו על מתן צו בשמונה עתירות (13%) בלבד.

פינוי נתיב האבות. צילום: מרק ישראל סלםפינוי נתיב האבות. צילום: מרק ישראל סלם


הלאה. בעתירות בעלות חשיבות, בוחרים הנשיאים למנות הרכב בכיר שהם מתייצבים בראשו. בעתירות הימין, כך מלמדים הנתונים, ישבו הנשיאים בראש ההרכב ב־21% מהעתירות בלבד (13 מתוך 63). בעתירות השמאל, מנגד, הם ישבו בראש ההרכב ב־58% מהעתירות (29 מתוך 50). בעתירות הימין עוברים 342 ימים בממוצע עד לדיון הראשון בעתירה. בעתירות השמאל 248 יום; פער של יותר משלושה חודשים. בעתירות השמאל, מתוך 43 עתירות שהתבקש בהן צו על תנאי, העניקו אותו השופטים ב־19 מקרים (44%). מנגד, מתוך 61 עתירות הימין, שהתבקש בהן צו על תנאי, העניקו שופטי בג"ץ צו כזה בעתירה אחת בלבד (1.7%). בעתירות השמאל קיימו השופטים בממוצע 2.64 דיונים לכל עתירה. בעתירות הימין, עמד ממוצע הדיונים על 1.06 בלבד. 
 

אם מדובר היה במבחן אחד או שניים, שבו יש בבג"ץ יתרון לעתירות השמאל, ניתן היה לומר שמדובר בהבדל נקודתי וחסר משמעות. המשפט איננו מדע מדויק, וסטיות לכאן או לכאן סבירות בנסיבות הללו. אבל כשהפער ניכר ובולט כל כך, כשהוא עובר כחוט השני לכל אורך הקו בכל הפרמטרים, וכשהוא עוסק בפרוצדורות שסובבות את ההליך ומלמדות על היחס המקדמי של השופט לעתירה, זה כבר סיפור אחר. 
 

אפשר לטעון שוב ושוב שלבית המשפט אין תפיסת עולם. זה לא רציני. בית המשפט מורכב משופטים שהם בני אדם, וכל אחד מהם מגיע לתפקיד עם אג'נדה משלו. וכשהאג'נדה יוצאת מנקודת הנחה שיהודה ושומרון הם שטחים כבושים שיום אחד תקום עליהם מדינה פלסטינית, הדרך קצרה לתובנה שלפיה אין טעם – אם כך – לעסוק בבנייה הבלתי חוקית של מה שממילא לא שלנו היום ולא יהיה שלנו מחר. 
 

הדוח הראשון של "רגבים" בהקשר הזה, שפורסם לפני שמונה שנים, זכה לתגובה חריפה של השופטים. מנהל בתי המשפט דאז, משה גל, טען שמדובר ב"מסמך הלוקה בפרשנות מוטה וחסרת בסיס", והתחייב שהכל במערכת שלו נעשה "באופן ענייני, על פי אמות מידה מקצועיות". במסמך שהם מפרסמים קוראים אנשי "רגבים" לשופטי בג"ץ "לעשות חשבון נפש ובדק בית נוסף, בנוגע להתנהלותם". ניסיון העבר מלמד שזה כנראה לא יקרה. מי שלא סבור שיש אצלו בעיה, לא נוהג לתקן אותה.