צפרדעית אחת קיפצה בשדרות רוטשילד, ופתאום קרה לה נס: היא ראתה נסיך שותה מיץ תפוזים ליד הקיוסק. הסבירו לה שזהו ויליאם, הנסיך הבריטי; נסיך אמיתי, מהאריזה, ולא סתם מישהו שאמא שלו קוראת לו “הנסיך שלי”. היא ניגשה אליו, אבל המאבטחים הודיעו לה שהוא כבר נשוי. אמרה לעצמה: “כמו תמיד, אפילו כשקורה נס, אני מפספסת אותו בכמה שנים”, עלתה על האופניים החשמליים שלה ונסעה אל עבר הלילה הלבן. אני לא דואג לה, נסים חדשים מתרחשים אצלנו כל הזמן. עכשיו אנחנו מחכים לנס שיגרום לשלום במזרח התיכון. דונלד טראמפ קורא לו: עסקת המאה. 
 

מנס לנס, שרדנו 70 שנה, ובהסתמכות על נסים אנחנו בונים את התוכניות העתידיות. יש לנו גם רשות לפיתוח נסים ושמה רפאל, והיא מספקת לנו פתרון נסי לכל בעיה. הפלת טילים במעופם, מה שאנחנו מכנים “כיפת ברזל”, היא נס מובהק. פיתחנו גם טילים נגד פצצות מרגמה; עוד נס אמיתי. את האמצעים לגילוי מנהרות לקח לנו יותר זמן לפתח, אבל גם הנס הזה הגיע. 
 

עכשיו המומחים שוברים את הראש על פתרון לעפיפונים ובלוני התבערה, ואנחנו אומרים להם בכל בוקר: “נו, עוד לא מצאתם?” כי אנחנו רגילים שהטכנולוגיה פותרת לנו הכל. אפילו כאשר ישראל מתייבשת שנית ושלישית, אחרי שנחלצנו מן הפעמים הקודמות בסדרת נסים, מספרים לנו על חברה ישראלית שפיתחה מתקנים להפקת מים מן האוויר בצורה בלתי מוגבלת. באוזניי שמעתי ברדיו אדם מטעם החברה הזו מציע שישימו מתקנים כאלה ליד הכנרת וימלאו אותה מחדש, וגם בנחלים ישצפו זרמים של מים, ואפילו ים המלח ייראה כמו במפות הישנות מתקופת המנדט. אם זה יקרה, אפסיק לחלוטין לפקפק בנסים. 
 

גם מציאת הגז על ידי תשובה היא חלק מהנסים הגלויים שראינו בעינינו. אחרי שתשובה מצא את הגז, הוא גם הצליח בסופו של דבר להוציא את הגז מן האדמה ולהתגבר על אלה שרצו מיד לשנות את החוזה שהם חתמו איתו לפני שהוא מצא גז, חוזה שהיה מבוסס על ההנחה הריאליסטית היבשה שנסים לא קורים, ומי שחופר לא באמת מוצא גז. 
 

ברור גם שהכלכלה הישראלית ושער השקל הם נס מובהק. יש הטוענים שהכלכלה הישראלית תמשיך לצמוח צמיחה נסית כזו גם אחרי עידן נתניהו. כדי לברר אם זה יקרה, צריך קודם שיתרחש דבר מה נוסף מחוץ לגדר הטבע: שהישראלים יצביעו נגד נתניהו. זו תחזית שמשקיע זהיר לא מעז לסכן עליה את כספו. 
 

האם הנסים יימשכו תמיד? יש כאלה שלא מאמינים בנסים, ולכן אשאל את השאלה בלשונם: האם הפתרון הטכנולוגי שלנו לכל בעיה יצליח תמיד? זו שאלה חשובה, כי אולי אנחנו שאננים מדי מרוב הצלחותינו. נוכח השנאה הבלתי נחלשת אלינו, המרחק של ישראל מאסון הוא מרחק של נשק אחד שלא מצאנו לו פתרון. תמיד יש סיכוי שנשק כזה יגיע יום אחד לידי הערבים סביבנו. אמרתי זאת גם לפלסטינים ברמאללה במפגש שמטרתו דיאלוג לצורך השגת שלום: “אני רוצה לומר לכם את האמת. אני מפחד מכם. לכן אני יודע שהסכם שלום לא מספיק, כיוון שאם יום אחד יימצא בידיכם נשק שכרגע אני לא יכול לחשוב עליו ואשר לא נמצא הגנה בפניו, תשמידו אותנו. שלום לא מספיק לי, אני רוצה שתאהבו אותנו”. 
 

זו דרישה ריאלית ואנושית. ישראלים ששומעים אותי אומר דבר כזה לערבים, מזדעזעים. הערבים פחות מכך, והם מאזינים. אני גם מפרט בשיחות כאלה איך הערבים יכולים להוכיח לנו במעשים שהם אוהבים אותנו, וזה כולל את ההבנה שלהם למצוקה הגדולה ביותר של ישראל: שטח. האם זה יהיה נס שמחוץ לגדר הטבע לצפות שהערבים יראו לנו שהם אמפתיים כלפי המצוקות שלנו, כמו שאנחנו אמפתיים כלפי המצוקות שלהם? 
 

באוויר העולם מסתובבת תוכנית השלום של טראמפ. האופטימיות של המפגש עם צפון קוריאה מקרינה גם לגבי תקוות שלום פלסטיני־ישראלי. למרבה הצער, עד כה, כל הסכם שעשינו כלל את נסיגתנו משטחי אדמה. עשינו כך מתוך הנחה שנסים תמיד יתרחשו, ונוכל לבנות לנו מדינה ולהגן עליה, גם בשטח של חוטיני זעיר ביותר. הרי כל שאיפתנו היא שייתנו לנו שקט ושנחזור הביתה לאמא בשלום. התעלמות מחשיבות גודל השטח לא מעידה על קשר אמיתי למציאות. מול תוכנית טראמפ שתכף תגיע, אני מציע לא להיסחף, ולזכור תמיד שישראל עתידית בריאה זקוקה לשטח. גדול. ולדרוש זאת. לא נבון לסמוך על כך שתמיד נינצל בעזרת נס, או כמו שחלק מכנים זאת: טכנולוגיה.