הוא נושק לגיל 70. את דמותו אני מכירה כבר קרוב ל־20 שנה. בכל צהריים הוא מתיישב בשיפודייה מוכרת במרכז חולון, מזמין לעצמו כוס סודה ובוהה בעוברים ושבים. מספרים שפעם ביקש בעל המקום לגרשו. הסועדים היו מביטים בו, תוהים לפשר מעשיו, וחלקם אף התלוננו שהוא מבזה את חיילי צה"ל. כשניגש אליו בעל השיפודייה, חייך אליו האיש ואמר: "אם תרצה שאלך, אלך. אבל דע לך שבזכות זה שאני פה הסורים לא מפציצים לך את המקום". בעל המסעדה הבין וציווה על כל המלצרים שעבדו אצלו לאורך השנים לא לומר מילה לאיש, לא לגבות ממנו 5 שקלים על הסודה, ובטח שלא להקים אותו.

שערו היה כסוף. תמיד, נדמה, היה כך. כתפיו חסונות וגבוהות, ולגופו מדי זית. מדי אל"ף עם סיכות לחימה. מבצע קדש, ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור, שלום הגליל ואפילו עופרת יצוקה וצוק איתן. וזה עוד מבלי שהזכרתי את כנפי הצניחה, סיכות השריון, התותחנים והחימוש. לא צריך להיות פרשן צבאי או ידען גדול כדי להבין שאין סיכוי שאדם אחד יחזיק בכל העיטורים האלה.

הוא נהג לשבת כשכומתה לראשו. היו כאלה שניסו לשוחח איתו, לדלות פרטים על המלחמות שבהן השתתף, ומה היה תפקידו בכל אחת מהן. אפשר לקרוא לזה התנשאות ואפשר לחשוד ששקרנים יש משני הצדדים. מצדו, כי ברור שמעולם לא עבר כל כך הרבה בצה"ל. מצדם, כי ידעו על שקריו אבל הסקרנות האנושית פיתתה אותם לשמוע אותם ולצחוק עליהם אחר כך.

פעם סיפר שגייס כמה בדואים ובזכותו הוקמה יחידת הגששים. פעם טען שהוא שלימד את דן שומרון לקרוא מפה. ופעם התעצבן ממש על כך שמצלמתו של דוד רובינגר לא תפסה אותו מביט מעלה, כשברקע הכותל המשוחרר. סיפוריו לא משתכללים לאורך השנים. הוא חוזר בדיוק על אותם הפרטים, צוחק כשצריך ודומע בסיפור על הרימון שהתפוצץ ביד של חברו. אין כאן כמובן קשר לאמת, אבל הפטריוטיות המוגזמת שלו הצליחה לרגש אותי לעתים.

***

ביום שישי שעבר, אחרי עבודות הבישול והניקיון ולפני הדלקת נרות השבת ופיוטי "לכה דודי" מבית הכנסת, ישבתי מול הטלוויזיה וחיפשתי סרט. לאחר זמן קצר מצאתי, "7 ימים באנטבה". סרטים רבים נעשו על המבצע. הפעם הבמאי ז'וזה פדיליה והתסריטאי גרגורי בורק העניקו לו פרשנות משלהם.

חלקים רבים מהסרט עוררו בי זעם. שני חוטפים גרמנים, למשל, עורכים סלקציה בישראלים, מאיימים שידפקו כדור בראש לכל מי שינסה להתנגד - ומיד אחר כך מחזיקים ידיים ולוחשים לעצמם שהם אנשים הומניטרים העושים הכל למען העם הבלתי מזוין והרעב כל כך בעזה. החוטפים גם משווים את הצבא הישראלי לצבא הנאצי. באחת הסצינות אחז אחד מהם בידה של ניצולת שואה והרגיע אותה שהכל יהיה בסדר. סרט שאינו דובר אמת, מגמתי כל כך. ובכל זאת, הציפייה של צמרת המדינה והצבא לבשורה הטובה, שירת "עם ישראל חי" ו"עוד אבינו חי" ששרו השבויים, והשמחה הלאומית כשנחתו בני הערובה בארצם, עוררו בי גאווה אמיתית. על שנולדתי פה, לצבא כזה וערכים כאלה.

***

לפני כשנתיים קיים ראש הממשלה בנימין נתניהו סדרת פגישות עם גופי התקשורת בישראל. אני לא כתבת מדינית או פוליטית, המרחק ממני להבנה בתחום הוא אלפי קילומטרים, בערך עד אוגנדה, אבל הצלחתי להשתחל לאחת הפגישות. כשביבי נכנס אל החדר, הלם לבי פי כמה. מרשים, גדול, איתן, לא מפחד. תחילה דיבר על המנהרות. אחר כך על הכלכלה. גם על העם הפלסטיני היו כמה מילים. רוב המשתתפים שאלו שאלות, לחלק קטן הוא השיב.

כשפרשן "מעריב" רן אדליסט הרים את ידו בבקשה להפנות שאלה, הביט בו ראש הממשלה במבט מקפיא שלא משתמע לשתי פנים ולחש: "אני באמת לא יודע מה אתה עושה פה. על זה שביזית את זכר אחי יוני לא אסלח לך אף פעם".

פתאום ראיתי את ביבי הפגוע. הוא הזכיר לי את אחיותי ואותי, בימים שבהם הגנו זו על זו.

ומהצד השני ראיתי את רן. לא מדבר, מובך. נכמר לבי גם עליו. כשהגעתי הביתה, קראתי את כתבתו של רן על יוני נתניהו. הוא אומנם תיאר אותו כבחור שקט, רגיש וטוב, אבל הטיל ספק לא קטן בפועלו באותו מבצע. ומצד שלישי, המשכתי לחקור ומצאתי ראיון של דן מרגלית עם אמיר עופר, מי שחדר ראשון למקום שבו הוחזקו בני הערובה. "התפקוד של יוני היה לעילא ולעילא, יוצא מגדר הרגיל. לא ניתן היה לעשות יותר טוב, אני יודע מה היה שם, הייתי שם", אמר עופר.

***

לקראת סיום הסרט נכנס אידי אמין המשוגע ומביט בבני הערובה הישראלים. כמה שנים לפני כן עוד אהד את ישראל והתהדר בכנפי הצניחה שקיבל אצלנו (אף על פי שפרש באמצע הקורס). אבל כשגולדה מאיר סירבה למכור לו מטוסי פנטום, הוא גירש את כל היהודים מאוגנדה וחיזק את קשריו עם קדאפי הלבבי. "אם הצבא שלכם לא ייכנס איתנו להידברות, בכל יום יירצחו שני ילדים", אמר ויצא משם.

את סוף ימיו בילה בגלות, בערב הסעודית. מספרים ששיגעונו שם התחזק כל כך, עד שרכש סיכות ניצחון וחיבר אותן לחולצתו. לפני מותו, בגדיו היו מעוטרים כל כך עד שלא פעם נפלו ונקרעו בשל העומס.

***

כולנו רוצים להיות צודקים, מנצחים, גיבורי מלחמה, אהודים ונאהבים. כסוף השיער, הגנרל של השיפודייה, לוגם מהסודה, מביט בילדים שאוכלים עם הוריהם וקורא לעברם: "אתם תירו רק כשצריך, אנחנו צבא טוב, זו פקודה". הילדים תמיד מחייכים אליו בחזרה והולכים הביתה בהחלטה שהם לנצח יהיו עם הטובים.