ליאון צעד בשביל. הפסיעות הכבדות, עם הנוכחות המאסיבית של הצועד, גרמו לי להזכיר לעצמי לשאול אותו, אם הוא סובל מפלטפוס או אולפוס. כי אדם בגודל שלו לא יכול לצעוד על בהונות, או על כריות כף הרגל.

הוא נכנס לחדר צוהל, נושא שקית זבל שחורה שנראתה מלאה כמעט לגמרי. "נו, קוף, מה אתה אומר על ההפקה? הדביל שלי כבר מיומן. הוא נכנס לאיזה סופר לקנות גליל של שקיות זבל, כי הוא יודע שצריך להחביא. בדקתי לו גם את הטלפון, לראות שלא התקשר לאישה. הוא חי על חשבוני, אבל פוחד ממנה, כמוני". 

הוא פרק את המטען על דפים של עיתון, אחרי שריפד כמה שכבות על השולחן. "שב כמוני, ישיבה מזרחית. חייבים לצמצם כל אפשרות ללכלוך", אמר, "מחר שיבואו המנקות, שלא תהיה לנו כאן השתנקרות לצוות. הבנת, קוף?" 

בטח שהבנתי, בנאדם. יאללה בוא נראה את הסחורה. אני קיבלתי ארבע שקיות רזות עם פיתות דרוזיות, שכללו לבנה, זעתר וחריף אדום. הגוליית שמולי בלס מנסף עם שני שיפודי כבש מעל. הוא מזג על זה רוטב של יוגורט עזים, ערבב עם כף פלסטיק, שבר אותה וקילל "סאמכככ. רגע, אני כבר חוזר". 

הוא יצא, אני המשכתי לאכול בכיף, ונהניתי מכל ביס, ומפיצוץ הטעמים בפה.

ליאון חזר עם סט סכו"ם כמו בצה"ל בעבר, אבל שלפחות אפשר לאכול בו. הוא התחיל לעבוד עם הכף, בתנועות של העמסה: כל שתי כפות, לעיסה ובליעה - מלווה בעצימת עיניים וגניחות של תענוג. 

הלו, הלו, תרגיע. שלא תיחנק לי כאן. מה נסגר איתך? 

הוא צחק והשיב: "שמע, המיצים האלה גרמו לי לקרקורים בתריסריון. אני נראה לך אחד שיכול לחיות על נבט חיטה וסמודי? אולי בעולם הבא. אני לא מבין איך אתה מסתפק בפיתה במקום לאכול מזון קשוח, שיחזיק אותך. אבל תבלה. מחר על הסובאח אני דופק לך על הדלת, ואנחנו ממהרים לחדר של המסחטות של העשב. אני אכין לך, אל תדאג. אני כבר מיומן, אפילו קניתי אחת הביתה, היא עדיין בקופסה. אם תרצה אביא לך אותה". 

למה למהר? למה אי אפשר בנחת? אמרו עד 11:00. 

"תגיד, אתה נורמלי? אתה רוצה לחכות שם עם כל הווייבערס, ששואלות שאלות את הצוות, כאילו הן קונות חללית? תקשיב לי, יש לי ניסיון. אחרי זה נקרא לעראבר שלי ונלך למסז' בסביבה עם בריכות וכאלה". 

יש גם כאן טיפולים, הציעו לי כל מיני. 

"עוד פעם אתה מתחיל? נכון שמסז' זה מסז', אבל פה הם מדברים כל הזמן, ומסבירים על הרקמות וכאלה. רק מלשמוע ולקרוא אותך, זה לא בשבילך. זה גם לא בשבילי. פה נעשה רק צינור, כי לפחות הם מומחים בזה, אז לא משנה אם הם מדברים ברקע, "וואו, אכלתי מהר", הוא המשיך, "אני כבר מתגעגע לדג של מחר. הוא שוחה כרגע, ולא יודע שמחר הוא בבטן שלנו. אני אחלום עליו". 

תגיד ליאון, אתה כבר ותיק פה ורק סובל. אתה טחון בכסף, למה אתה לא בורח לחו"ל, במקום לבוא לפה? 

"כי אווה, יש לה בעיה לראות אותי נהנה. ואיפה אני נהנה? במסעדות. ואם אני נוסע איתה, היא מתחילה להזמין לי סלטים ירוקים. אני נכנס לדיכאון סופני. גם הבן שלנו מרגיז אותי, ברגע שאני רואה אותו. איך שאני רואה, אני בעצבים. ממש קופי אמא שלו. רציתי שיהיה גבר כבר, זה חמור בן 14. אבל הוא מתלבש כמו ילדה, קילו צבע בשיער, כל יום הוא צבע אחר. כל הזמן בטלפון או באייפד, מדבר עם הסמרטוטים החברים שלו עם אוזנייה, ומתייחס אלי כמו לבנקט. הוא לא מבקש ורבאלית, הוא מושיט יד וממשיך בעיסוקיו, לא אומר תודה, לא אומר כלום. ואווה רק: 'תהיה אנושי לילד. אל תנהם עליו, הוא יפתח תסביכים'". 

התחלתי לצחוק ולהשתעל. יש לך עוד ילדים? 

"כן", הוא ענה ביובש. "בטח, מהראשונה, המרוקנישע. הן כועסות כבר שנים, אבל כולם כועסים עלי, מה לעשות?".

# # #

ליאון הלך, ואני נותרתי עם אנגליה המטומטמת, שהשכילה לצלוח הארכה מול קולומביה, ולהגיע לפנדלים. נרדמתי אחרי המשחק, על הספה. השמש העירה אותי מוקדם, חשתי רעב ורצון לאספרסו כפול. נזכרתי איפה אני, והלכתי לחדר האוכל. פגשתי שם חסיד ברסלב עומד ליד השולחן, סופר את הצלחות וסוקר את העשבים במזנון. 

לחצנו ידיים, ואמרתי לו שאני מתפלא לראות חסיד עובד. הוא חייך ואמר שהוא כבר שמע אותי בעבר מתבטא על דתיים וחרדים, שהוא רגיל. 

"ממה אתה ניזון, רון? אני לא רואה אותך כאן בארוחות עם כולם. אתה רק מגיע לאסוף את התפוח עם התמרים". 

כן, אני לא אוהב אנשים. שואלים יותר מדי שאלות, כל אחד ואחת רוצים להיות מדענים. יחזרו הביתה, ידפקו בורקס ביום השלישי מכוח ההרגל. אין לי סבלנות לשרלטנות. 

"בשביל מה באת? מה אתה רוצה להשיג", שאל אורי עם הפאות והכיפה הלבנה. 

הבטתי לו על הסנדלים התנ"כיים, וראיתי ציפורן חודרנית, אבל החלטתי לא להיות אידיוט ולהזהיר אותו. למה באתי? בעיקר כי סקרנה האפשרות לשטוף את המערכת מרעלים, שהצטברו בה בשישה עשורים. אבל קשה לי בקבוצות, אז אני קורא לבד. מה שאני מבין אני מבין, מה שלא, אני בא למומחוי כמוך שיסביר לי. עכשיו תגיד לי, מה זו התחפושת הזו של הברסלבי? אני קולט מהשפה שלך, ומשפת הגוף, שלא נולדת בחסידות. 

"צודק", השיב אורי. "אני קיבוצניק, לא מכאן. פה אני עובד. הייתי קצין בצה"ל, אחרי זה אבטחת אישים בשב"כ. ראיתי עולם, נמאס לי מהשיטה ומהמערכת בכלל. התחתנתי עם הולנדית, גרתי בכפר ליד מסטריכט. מקום טוב, שנמצא באמצע של הכל. שעתיים רדיוס מכל מקום מעניין. אבל הכי מעניין היה לי בקופי־שאפ. שעות כל יום היה לי מעניין, הייתי מסטול 24/7. 

"לא מצאתי על מה לדבר עם האישה, אז חתכתי", הוא המשיך, "וככה הגעתי לזה, ואני גם עובד וגם מפתח רוחניות. חלק חשוב ברוחניות זה ניקוי כללי, אבל בכוונה גדולה. אי אפשר להסתפק במועט בתחום הגשמי, לפני שאתה מבין את צרכיו של האדם. זה תחום לימוד של שנים רבות, ואני מרוצה מהדרך. עשיתי דרך, וטוב לי כך. אני יכול לשאול אותך מדוע זה מסקרן אותך?" 

בטח, כבר שאלת. מעניין, או מסקרן, תחליט אתה, איך אדם שלא גדל כדתי ונחשף לכל חטאי העולם הזה, בוחר להעניש את עצמו בהצטרפות לכת שיש בה כללים ובעיקר איסורים. הרי מאסת בשיטה אחת שגם היא מתבססת על כללים. עכשיו, הדת אצלנו היא לא אמונה, היא תעשייה. סחיטה, עושק, דילים, גניבת דעת וסימום הציבור, שכך רוצה אלוהים. הוא עוד לא נגלה לאף אחד, ואמר שכך הוא רוצה. תקן אותי אם אני טועה. 

"אני לא יכול לתקן, אני יכול לומר את דעתי. אבל זו שיחה ארוכה לזמן אחר", אמר.

פתאום הגיע ליאון, הצל שלו הגיע לפניו. "הא קוף, פגשת את אורי. שמע, הוא אוכל ראשים, אבל איש חכם. תיזהר שלא יתפוס לך את הראש". 

אורי לחץ את ידו ואמר: "אני רואה שאתם כבר מכירים. הוא לקוח ותיק. בואו, אכין לכם כוס עשב חיטה".

"עזוב", מיהר ליאון להגיב, "יש לך הרבה עבודה כאן, אני אארגן לנו".

אורי חייך ואמר: "הבנתי. אנחנו כבר לא נראה אתכם בהרצאות היום. איפה תהיו, בבריכה או בטיולים?" 

התערבתי מיד. לא, אל דאגה אני כאן. יש לי ספרים, אולי ארד לבריכה מאוחר יותר, אחרי שתרדנה הטמפרטורות. 

# # #

זזנו. ליאון סחט כמה חופנים של דשא איכותי, ואני שתיתי את זה כמו צ'ייסר. נזכרתי שפעם, לא כל כך מזמן, הייתי שפיץ בלהקפיץ.

"יאללה בוא, קח בגד ים ונצא לדרך. אם מישהו פוגש אותנו עד השער, תגיד רק 'בוקר טוב', אל תפתח לי שיחות. אם הוא או היא מנדנדים, אנחנו בהליכה לפני ארוחת בוקר. הבנת?" 

הנהנתי בהסכמה. 

נכנסנו לאוטו של הביוקר. אמיר אמר 'בוקר טוב' והוסיף: "אז מה, קופמן? הוא דרדר גם אותך. יופי, בכל פעם שאני בא איתו, הוא מוצא חבר לשטויות". 

ליאון ביקש ממנו לסתום ולקחת אותנו לארוחת בוקר. אחרי 300 מטר, ממש אחרי הכיכר, הוא ביקש לעצור והתעסק עם הווייז ברכב. 

"קוף, אני מכיר את המרגל הזה. אווה תשאל אותו לאן הוא הסיע אותי, והוא יגיד לה: מאיפה אני זוכר, פתחי את הווייז אז תראי. אז זהו, זה מנוטרל. הבנת, אמיר, אין ראיות. יאללה, סע, ותמיד תזכור שאני חכם לפחות כמוך". 

הגענו לצפון הכנרת וירדנו לכביש 90. ליאון מכיר איזה מסעדן שם שמשום מה שמח לראות גם אותי. "יאללה, בואו, נאכיל אתכם", אמר אלברט המסעדן, "בכל פעם שהוא ברעלים, הוא מגיע ומבקש חביתה עם עשבים, שיזכירו לו למה הוא בכלל פה". 

היה טעים. סלט ירקות מכל הסוגים והצבעים, לבבות ארטישוק צרובים ביוגורט, עלי גפן תוצרת בית לנשנוש עד שיגיע רוב האוכל. השיא היה חביתה ענקית בעובי של שני ס"מ, עם גבינות, בצלים ועשבי תיבול. 

תגיד אלברט, כמה קלוריות ושומנים יש בחביתה הזו? 

"האמת, לא ספרתי. אבל גם אם יש אלף, זה מתחלק לשלושה אנשים, וזה ממש לא הרבה". 

הסכמתי איתו. 

נחתי שם על אחת הספות, כי אני בבית הבראה. גלשתי קצת בנט וראיתי שהכל כרגיל, כולם מרמים את כולם. רבים על חוק גיוס/השתמטות/התעלקות, ואגם הדרעק כמרקחה.

"שמע, קוף, תבדוק את עצמך. אתה מדבר מתוך שינה", אמר ליאון כשהוא מסתיר לי את השמש. "בוא ניסע לטבול קצת במים חמים וקרים, ואחרי זה יעשו לנו מסז'". 

הגענו למקום יפה, נתנו לי שוב שאלון בריאות. לא היה אספרסו, רק סוגים של חליטות. ברקע נעו נשים וגברים בתלבושת לבנה, וכולם דיברו בלחש, כדי לא להפריע למוזיקה של המעליות. גם התאורה הייתה בהתאם.

"מה אתה קורא את כל השטויות האלה?", תהה ליאון. "תעשה על הכל וי ונתקדם. ניקח מסז' משולב, שזה הכל מכל. אחרי זה ננוח, נאכל משהו קטן, ונחזור למרפאה שלנו". 

צחקתי, ואמרתי לו שנדרש אישור רופא. עכשיו הוא צחק, הוציא ממכנסיו גליל עבה של שטרות כסף, כרוך בשתי גומיות עבות. 

"קוף, זה הרופא הכי חשוב בעולם", אמר, "מקסימום נקרא לעראבר, הוא לומד רפואה. ואתה יודע מה, לפחות אני יודע שהוא לומד באמת".

# # #

הכניסו אותי לחדר. אחרי שהורו לי להתפשט ולהתכסות במגבת, הגיעה מישהי שטענה שהיא פיזיותרפיסטית, בדרגת רב־אומן מרוסיה. רציתי לצחוק, אבל נשכתי שפתיים בכוח. היא בדקה את הטפסים שלי והזכירה לי את כיפוש, בתחביבה כדוקטור דוליטל. חבל שלא הבאתי תצלום הדמיה. היא בטח הייתה בודקת אותו כמו יוסי ההידרו־תרפיסט, שבדק לי את הצילום, רק הפוך. 

"יש כאבים? משהו שאני צריכה לדעת לפני טיפול?", שאלה. 

כן, לא ללחוץ לי באיזור הסרעפת, כי אני מקיא, אז תביאי דלי, שיהיה פה קרוב. 

"עברת ניתוח בבית החזה?", הקשתה. 

לא, אבל מהפחד אני שומר שלא ילחצו לי.

"טוב אנחנו נתחיל בעיסוי קל של הגוף, אחרי זה אבנים חמות, שזה מאוד מרגיע. תדע שהאבנים האלה מיוחדות, כי הן מתחתית הכנרת. נסיים באיורוודה, שזה שמן חמים, ואחריו תישן קצת לנוח".

התפוצצתי מצחוק ושאלתי מאיזה חלק בכנרת האבנים? מהשפך, מהביצה או מהאיים ליד עין גב? 

היא לא הבינה על מה אני מדבר. "איזו מוזיקה אתה רוצה לשמוע במהלך הטיפול?", שאלה. 

אני רוצה לפתוח בוודסטוק, בביצוע של הקינקס ל"לולה". אחרי זה "וי־אר־אמריקן־בנד" של הגראנד מאותו פסטיבל. כשיסתיימו, שימי את המופע לציון 30 שנות יצירה של בוב דילן מהמדיסון סקוור גארדן מ־1993. כריס כריסטופרסון מנחה, ודפקו שם ג'אמים, לשירים שלו, כל המוזיקאים הנחשבים בעולם.

היא הייתה קצת המומה. "אין לנו את זה כאן", השיבה. 

טוב, לא קרה כלום. לכי על בלוז, אני אסתדר. 

# # #

הרקמות עמוק זה אסון. נורא כואב. האבנים החמות זה כמו כוסות רוח, רק בלי הסימנים העגולים. האיורוודה זה עינוי. יוצקים עליך גלונים של שמן סמיך ולשים אותך כמו פגר טלה, רגע לפני שמורידים אותו לבור עם הגחלים. כל הזמן חיכיתי שהיא תמרח עלי גם שום. 

40 דקות הייתי במקלחת, רק כדי להוריד מעלי את השמן בליפה. אבל יצאתי שלוק כמו ברווז. את ליאון מצאתי נוחר בחדר המנוחה. אחרי שהקיץ, אכלנו קצת דגים וסלט, אבל עם תפוח אדמה אפוי. כי לא נגזים עם צ'יפס, אנחנו בניקוי רעלים. 

בדרך חזרה אמר לי המומחה: "מחר אנחנו בהידרו־קולון. לא נעים, לא נורא. מאוד מומלץ וחשוב". 

ושוב מילאתי שאלון בריאות. שוב הכניסו אותי לחדר טיפולים. הפעם חיכתה לי מטפלת/אחות/או השד יודע מה. "אתה מעוניין לשמוע פרטים על הטיפול?", שאלה.

רק אחד: זה כואב?

"בהתחלה זה לא נעים. אבל אני מאוד מקצועית. אורך המעי הגס הוא 1.60 מ', הנה תביט בציור כאן. אני מכניסה צינור, מזרימה מים, ואחרי זה אתה תראה על המכונה מה יוצא ממך. אדם בגודל שלך סוחב בתוכו שישה עד תשעה ק"ג של פסולת, שדבוקה לדופנות המעי". 

וואו, זה שוס, חשבתי לעצמי. מוציאים ממני עכשיו דרעק במשקל שישה ק"ג, ואני הופך לפנתר, אולי אפילו פומה. זכרתי שפומה יכולה לרוץ במהירות שיא עד 300 מ'. אחרי זה היא עוצרת להתקררות. זה התאים לי מאוד. 

"שכב על צד שמאל, תנשום עמוק. תסתובב בעדינות. אני מתחילה להזרים מים, ייתכן שתרגיש לחץ". 

כבר לא היה אכפת לי מה אני מרגיש, רק לגמור עם הסיוט. על המכונה היה שעון דיגיטלי. זכרתי שהיא אמרה שהליך נמשך 40 דקות, עברו רק שתיים, וכבר חששתי שאדרש להשתלת חלחולת. דפוק הליאון הזה, ביג טיים. ואני דפוק פי חמישה, שאני בכלל מקשיב לאנשים. 

"אוקיי. אתה מרגיש שהבטן מלאה, שיש לחץ?", היא שאלה. 

תעשי מה שאת צריכה. אל תשאלי אותי. אני לא כשיר כרגע. 

"יופי. אני מתחילה לשאוב. תביט במסך, תראה איזה יופי מה יוצא ממך. רואים שאתה מקפיד על שתייה ירוקה. התאהבת כבר בעשב חיטה? אני שותה את זה פעמיים ביום". 

פתאום היא הביאה מכשיר שנראה היה כמו משחזה חשמלית, והתחילה לעבוד איתו עלי לכל אורך המעי. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות - ואז נגמר הסיוט. 

# # #

ירדתי לחדר, התקלחתי, ארזתי ועזבתי את המקום. הרגשתי בריא יותר מדי, מעל מה שהמשטרה מרשה. הגעתי לחיים לקפה, וביקשתי משרונה שתכין לי סלט עם גבינה ובייגל טוסט. 

"איך היה?", שאלה המלצרית, "ניקית את כל הרעלים? אתה נראה לי רזה עכשיו". 

תודה, מותק, למה את מתמהמהת? לכי תביאי אוכל.

ליאון התקשר למחרת. "מה קורה, חבר שלי? איך היה הצינור? יאללה, אתה פנוי? בוא נלך לאיציק הגדול. הוא חבר שלי, נאכל רק סלט ירקות וקצת שיפודים. חסר לי בשר אדום, וזה לא בריא לי. לאסוף אותך או שתגיע עצמאית?" 

אני לא יכול לאכול הרבה, ליאון. אני חושב שנותרו בי מים מהנוזלים שהיא הזרימה לי. אולי בכלל יש לי דגים בבטן, לך תדע. 

הוא צחק וענה: "מתרגלים לכל, קוף. בוא נאכל משהו ונקבע מועד לניקוי הבא. אתה לא מתגעגע לפיתה הדרוזית?".

tguvot@maariv.co.il