שני סוחרים טיילו ביער. לפתע הבחין אחד מהם בצפרדע. "50 אלף שקל, אתה מכניס אותה לפה ובולע?", התגרה הראשון בחברו. אפשר לחשוב, אמר החבר לעצמו, מי מרוויח סכום כזה בדקה? לקח את הצפרדע, התקשה קצת, אבל בלע. חלפו כמה שעות, ובעודם פוסעים בין העצים, הבחין גם השני בצפרדע. "אז מה אתה אומר?", שח לחברו, "50 אלף שקל, בולע?". הראשון לא חשב פעמיים. אסף את הצפרדע, ואף על פי שנתקעה מעט בגרונו, הצליח במאמץ נוסף לבלוע אותה.

וככה הילכו שניהם שעות ביער, בולעים צפרדעים בזו אחר זו, מעשירים את קופתם ומרוקנים אותה חליפות. לעת ערב פנה האחד לחברו. "אכלתי כבר חמש צפרדעים, אבל לא הרווחתי שקל אחד", התלונן. "גם אתה אכלת חמש, ולא הרווחת כלום". "צודק", ענה החבר, "אבל מה זה חשוב, תראה איזה מחזור עשינו".

את הבדיחה הזו שמעתי מפי משה ברק, סוחר מוצרי כתיבה, ברנש שמבין דבר או שניים במחזורי מכירות, אף שמעודו לא ניסה לבלוע צפרדע. הייתה זו דרכו לתאר את מצבן של ישראל וחמאס בימים אלה. הוא לא טעה. יחסי הכוחות בין השתיים דומים לאלה ששררו ערב המלחמה בעזה, לפני ארבע שנים, וגם לאחריה. דבר לא השתנה מהותית. אבל מה, איזה מחזור הן עשו.

כבר שנים מהרהרים ראשי הזרוע הצבאית של חמאס בגיוון אמצעי הלחימה. הם ניסו מנהרות, אבל היהודים מצאו אמצעי לגלותן. פיתחו מטוס בלתי מאויש, הציונים הרגו להם את המהנדסים. הקימו קומנדו ימי, ומצאו עצמם נרדפים בידי האויב. בעיצומן של "תהלוכות השיבה", בעודם מיואשים למדי וחשים כי האופק נסגר לנגד עיניהם, הפריח מישהו עפיפון. חלפו כמה ימים, ולעפיפון נולד חבר. בלון. כך הפכו שני אמצעי הבידור האלה, שמיועדים במקורם לילדי הגיל הרך, לכוח האווירי של חמאס.

מאז הפכה הנהגת חמאס את הגדר ממזרח לגבול חם. ברצותה, הגזרה תירגע. ברצותה, תרתח. כל התלקחות כזו עלולה לדרדר את הצדדים למלחמה. בטעות התקבל רושם שהם משחקים באש. הם אכן משתעשעים באש, אבל בשליטה גבוהה מאוד, ובתיאום בין הכוחות. ואף שנראה כי הם מובילים להתלקחות, הם אינם רוצים בה. אבל הם רוצים שנחשוב שהם רוצים בה. וישראל אכן חושבת כך.

ביום ראשון ביקר ברצועה השליח המיוחד של האו"ם, ניקולאי מלאדנוב, ונשא מסר מישראל. המשך השימוש בבלוני תבערה ועפיפונים, הוא אמר להנייה, יביא להתנגשות. למחרת ביצע צה"ל תמרון נרחב שדימה מלחמה עם חמאס. התרגיל הזה תוכנן בהתרעה קצרה, ומטרתו להפחידם. אין קול רם מקולה של המערכה, אמר נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר. סופו שהובס בה, אבל זה עניין אחר. גם בישראל, השבוע, לא היה נושא סוער יותר מן הדיון על המלחמה שעלולה לפרוץ מדרום. ואם בחמאס מפחיתים בימים אלה את השימוש בעפיפונים, זה לא רק בגלל הלחץ הישראלי. זה גם בגלל שהם קיבלו משהו בתמורה.

בין העפיפון לשלט

בחמאס מרגישים שהם עלו על פטנט. אחרי שנים שבהן ישראל עושה נגדם מה שהיא רוצה, הולמת בהם ונותנת בראש אף כאשר פלגים אחרים יורים לעברה, יש בידם קלף לחצים יעיל. הקלף הזה, לתחושתם, עשוי לאלץ את ישראל להסכים להקלות בסגר. זו מטרתם העליונה. להשיג הקלות. הבערת שדות היבולים בנגב או השימוש בגרזן המלחמה הם אמצעי.

ביד אחת הם מציתים את העפיפון, וביד השנייה מזפזפים בין הערוצים בישראל. הם עוקבים אחרינו היטב ובאדיקות, וחוזים במבוכה שצעצועי האש זרעו כאן. גם בלחץ הכבד על ראש הממשלה, בזמן הרב שחלף עד שירד לשדרות, ובשרים שגערו זה בזה, אבל גם ברמטכ"ל, ומיהרו לספר לחבר'ה, כלומר להדליף לעיתונאים. לשמחתה של הנהגת חמאס, בירושלים של 2018 אין עימות פוליטי שנשמר בחדרי חדרים. ואין כבוד הדדי ולא ממלכתיות. השבוע איים קצין בפיקוד הדרום, כי במלחמה "צה"ל ינצח בגדול". ברור כי לצה"ל יתרון מוחץ על חמאס. אבל חמאס יכולים להפוך חיי רבבות ישראלים לגיהינום בלי להרוג ולו אחד.




תבערה בעוטף עזה, בזמן שמאחורי הקלעים ארה"ב פועלת לשיקומה של עזה. צילום: תומר עופרי, רשות הטבע והגנים

קשה להתעלם מן המאמץ שהשקיע הצבא, ובעקבותיו חלק מן השרים, להימנע ממנה ככל האפשר. צה"ל החליט כי עפיפון תבערה אינו כלי רצח, ולכן אין להרוג את מי שהפריח אותו. הוא קבע כי ירי באחד כזה, אף אם הוא איש הזרוע הצבאית של חמאס, יציג את הטייסים באור רצחני. ובעיקר, הוא ידרוש מהזרוע הצבאית של חמאס להגיב על אובדן אנשיה. ככה מידרדרים למלחמה.

כל התבערה הזו מתרחשת בזמן שבו מאחורי הקלעים מצליחים שליחיו של טראמפ במלאכת המרכבה, ובפעם הראשונה רותמים את כל השחקנים בזירה לתוכנית השיקום של עזה. את ישראל, המצרים, האיחוד האירופי, הרוסים, איחוד האמירויות, סעודיה וקטאר. כולם אמרו כן. אפילו אבו מאזן, שעד לאחרונה בלם את התוכנית וסירב להיות שותף לה, נתן אור ירוק לאמריקאים. דווקא עכשיו, כאשר התותחים רועמים, נפתחה הדרך בפני הבית הלבן להחיל את תוכנית השיקום הגדולה של עזה. אם תקרום עור וגידים, זו שאלה אחרת. מדובר בספינה גדולה.

הישראלי המגניב

בימים אלה מוצגת במרכז לאומנות ולפוליטיקה "1:1" בתל אביב התערוכה "אומנות ערבית גנובה". האוצרים, עדי אנגלמן ועומר קריגר, בחרו שש יצירות וידיאו של אומנים ידועים ממדינות ערב, והציגו אותן ללא רשות. הם לא הסתירו את עובדת הגניבה, ובמכוון הבליטו את המעשה אף בכותרת התערוכה. המיזם חילץ אינסוף רגשות שליליים מן הברנז'ה האומנותית. רבים ראו בכך המשך הכיבוש באמצעים אינטלקטואליים. היו גם השמצות וקללות. האומנית הערבייה ראידה אדון, שבאה לערב הפתיחה כדי למחות על המעשה, אבל גם במטרה לנהל שיח, נדחתה בבוז.

עידית טולידאנו, אוצרת הגלריה ללימודי אפריקה בתל אביב, התרשמה כי צמד האוצרים חולל מעשה התגרות, אבל שכח להתכונן לתוצאותיו. "אומנות יכולה לעורר פרובוקציה, כך ביכולתה לחולל שינוי. השאלה, איך עושים את הפרובוקציה. אפשר לאצור תערוכה שמבוססת על עבודות שנלקחו ללא אישור. יש שלל נתיבים שמיזם כזה יכול לפתוח". חבל שהגניבה, אומרת טולידאנו, הפכה לרעיון המוביל בתערוכה. "גם אם האומן מסרב לתת זכויות, לא חייבים לגנוב את כולה. אפשר להשתמש רק בקטע מיצירתו, וזה עשוי להתקבל על ידי הקהל. אפשר, למשל, להשתמש בתכנים מן ההתכתבות איתם, ולהציג את הסירוב. כך מעוררים דיון כולל, או פרובוקציה שמחוללת שיח".

אין זו הפעם הראשונה שבה ישראלים מציגים לראווה יצירות אומנות של ערבים בלי לבקש את רשותם. המקרה הידוע ביותר הוא סרטי הקולנוע הערביים שהוקרנו כאן בימי שישי. הבמאי איל שגיא ביזאוי הראה בסרטו "סרט ערבי" כיצד הוברחו הסלילים מרבת עמון למזרח ירושלים, ומשם לסרטיית רשות השידור. כל שישי, במועד קבוע, התיישבה האומה מול המסך ועצרה את דמעתה. איש לא שאל כיצד מוצאות היצירות הללו את דרכן לכאן.

מבולבלים? ספק אם אומני הווידיאו הערבים, אם שמעו כי יצירתם מוצגת ללא רשות בתל אביב, נזדעקו. ייתכן שחלקם רוצה שיצירותיו יוצגו בפני קהל עברי, אבל חושש להתיר זאת מפאת החרם הציבורי על מגע עם ישראלים. אנגלמן וקריגר אומנם החליטו בעבורם, מעשה רדיקלי לכל הדעות, אבל גם סיפקו להם אליבי. לו רצו, הם הרוויחו פעמיים. קהל חדש נחשף ליצירותיהם, והם עצמם לא הפרו את החרם.