אפשר להניח שביישובים רבים בארץ התכנסו החודש אנשים לישיבה, ובה נאמר בערך כך: “טוב, תשעה באב מגיע, צריך לעשות אירוע על שנאת חינם. פאנל, מפגש, הרצאה, משהו. למי יש רעיונות?". בטח היה מי שענה: “אוף, אני שונא את האירועים האלה על שנאת חינם כל שנה". “אין ברירה. חייבים. אולי נזמין את..." וכאן עולה שם כלשהו. ומישהו יעיר: “להזמין דווקא אותו? מי יכול לסבול אותו. תעשו טובה". 
 

יכול גם להיות שצצה בעיה אחרת: “השתגעתם? אותו? הרי לאירוע נגד שנאת החינם יגיע מנהל המתנ"ס. נראה לך ששניהם יהיו יחד באותו אולם? זה פיצוץ בטוח". אחרי שהוסכם מי יוזמן, ומי לא מדבר עם מי ולא יוזמן, עוברים לדבר על התוכן. שוב תישמע אנחה ליד שולחן הישיבות, הכל כבר נאמר בשנים הקודמות על שנאת חינם. מישהו יציע כמובן לצטט מהספרות. אנשים אוהבים לצטט כדי להיראות אנשי ספר. הרושם של ציטוט ספרותי הוא מלא חשיבות ואפילו מחשמל, אבל הם לעולם לא יזכירו סופר שאיננו מאנשי השם המפורסמים, מישהו שהם גילו בעצמם מתוך קריאת עצמם, ולא מתוך רשימת המותגים הספרותיים האופנתיים. לכן מהר מתברר שכל הציטוטים על שנאת חינם כבר נוצלו בשנים הקודמות. 
 

כאן יעלה אולי מישהו שאלה, אני למשל, האם בית שני חרב באמת בגלל שנאת חינם? לא בטוח. הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור יפה, אבל לא זו הסיבה שבית המקדש חרב. הסיבה היא שהרומאים היו רעי לב בדרגה שהמילה שנאת חינם קטנה עליה. רוע לב כזה, בדרגה שהמילה שנאת חינם קטנה עליה, הוא גורלו של העם הנרדף שלנו זה דורי־דורות. לא נפטרנו ממנה כלל גם בחודש אב בשנת תשע"ח. זה העיקר, ולכן העיסוק בשנאה הפנימית שבתוכנו והטלת האשמה על עצמנו היא לא תופעה כל כך בריאה בעיניי. מוטב היה לו יום האבל הזה היה מוקדש לשאלה איך למנוע חורבן עתידי. 

ניצול שואה צועד לאושוויץ. צילום: יוסי זליגר, פלאש 90 



שניים הם המועדים העיקריים שאנו מציינים בכל שנה לזכר אסון נורא: תשעה באב ויום השואה. היו פה ושם רעיונות לאחד אותם, אבל טוב שהרעיונות האלה לא נקלטו. הבעיה היא ששני ימי הזיכרון האלה מתחילים לקבל כיוונים מעוותים. בתשעה באב אנחנו מאשימים את עצמנו בשנאת חינם, ואת יום השואה אנחנו מקדישים יותר ויותר להטמעת לקח מוזר: שעלינו לבקר את עצמנו יום־יום בחומרה שמא אנחנו נעשים דומים לנאצים. 
 

תשעה באב הוא יום אבל בחיי היהודים מאז החורבן. כל מי שצם ביום הזה הוא אדם טוב יותר ממני. כמי שחי בתל אביב עוד לפני שידע לדבר, אני זוכר שמסעדות ובתי קפה בעיר היו סגורים. חבל שכל המרץ בשנים האחרונות הוקדש להפרת החוק בנושא הזה. כאילו, איזו חשיבות יש לשמירה על שלטון החוק לעומת ישיבה בבית קפה על המדרכה בחום ובלחות הקיץ התל־אביבי? 
 

אמת, לא חסרה שנאת חינם בינינו. נכון גם שתיאורי יוספוס פלביוס על המאבקים בין הפלגים בעם תוך כדי המצור על ירושלים, ושריפת מחסני המזון זה של זה, צובטים את הלב. נכון שאם הייתה אחדות בין הכוחות היהודיים שלחמו ברומאים, הקרבות היו יעילים יותר. מי יודע, אולי אספסיאנוס ובנו טיטוס היו מגיעים לפשרה עם היהודים, אולי לפחות לא היו הורסים את בית המקדש? בהיסטוריה דמיונית הכל ייתכן. בכל מקרה, בטוח שאחדות הייתה מועילה לעם העומד על נפשו. הלקחים להווה ברורים.

עם זאת, לא זה; לא שנאת החינם בתוכנו היא הנושא העיקרי של תשעה באב. אופי ציון תשעה באב היה בריא יותר בעיניי אם הוא היה מוקדש לזיכרון הימים שבהם היינו עצמאיים ורוב בארצנו. כרגע הדגש הוא על חורבן בית המקדש, אבל זה צריך להיות יום של אבל על כך שכוחות הרשע מרומא שבאיטליה הרסו זאת. היום אנחנו חיים לכאורה ביקום אנושי יותר, כי מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, איטליה או גרמניה, או שתיהן יחד, כבר לא מתכננות לשלוח צבא לחסל אותנו.

נדמה לנו שאנחנו בעולם נאור שתמיד היה כזה, וטבעי שהוא כזה, ולכן אנחנו יכולים כבר להתחיל להאשים את עצמנו במרתונים של חיטוט עצמי. שכחנו שגרימת תשעה באב ויום שואה חדשים גם יחד היא עדיין שאיפה של כוחות רבים מדי ונחושים מדי בעולם הערבי והמוסלמי שסביבנו.