1. אי־שם בתחילת שנות ה־60 של המאה הקודמת, אחרי שמערכת החינוך החליטה לפלוט אותי משורותיה בגין היותי פרחח חסר משמעת, פורק כל עול, מרדן ומתסיס - הצלחתי לתפוס ג'וב מהסרטים בקואופרטיב התחבורה דן, שמשרדיו שכנו בדיזנגוף פינת ארלוזורוב בתל אביב. עבדתי במשרדי המנהלה, והג'וב שלי היה לשכפל את פסקי הדין במשפטי חברים ולהפיץ ולתלות אותם בבוטקה'ס שבתחנות הסופיות, כדי שהחברים באותו קו יראו וייראו וייזהרו לא ליפול בידיו של חבר השופטים של הקואופרטיב. לג'וב הזה היו כמה יתרונות: הייתי נוסע חינם באוטובוסים, אף אחד לא יכול היה לפקח עלי, כי הייתי נע ונד בין התחנות הסופיות, וכך היה לי מספיק זמן להיכנס לראות סרט בעשר בבוקר בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית או בקולנוע "תמר" ששכן באלנבי ובקולנוע השלישי שהיה מקרין סרטים ברצף כל שעתיים החל משעות הבוקר.

אלו היו בדרך כלל סרטי אקשן וגם סרטים שהיו בהם סצינות סקס נועזות על פי אותם ימים, והכניסה אליהם הייתה מותרת רק לגילאי 18 ומעלה, אבל הסדרנים היו מעלימים עין, כי אף אחד לא אכף את החוק הדבילי הזה.

באותם ימים הייתי אוהד מושבע של קבוצת הכדורגל הכח–מכבי רמת גן, שמגרשה הביתי שכן על גדות ואדי בכניסה לעיר, היכן שנמצאים כיום בנייני בורסת היהלומים. זה היה מגרש כדורגל קטן ומוזנח, צמוד לבריכת השחייה "גלי גיל" ששימשה את עשירי גוש דאנס. כאוהד מושבע של הקבוצה הכרתי את אוהדיה וסדרניה, שחלק מהם ניהל עסקים כאלו ואחרים במתחם התחנה המרכזית ובשכונת שפירא.

האוהדים של הכח שעבדו בבאסטות בתחנה המרכזית או ניהלו משחקי הימורים בפתח קולנוע "מרכז" הכירו אותי כ"הפושטק הצפוני" ונהגו לצ'פר אותי בג'ובים צדדיים, כמו לעמוד כמשקיף 20–30 מטרים מהיכן שהעמידו שולחן וניהלו עליו משחקי קובייה או משחקי קלפים, כמו "שבע פי שלושה" ואחרים. הג'וב שלי היה לצעוק "מוקו, מוקו", כשהיו מגיעים שוטרים, במדים או באזרחי, מה שדרש ממני להכיר את שוטרי הבילוש, דבר שאותו למדתי מהר מאוד. ברגע שהייתי מזהה שוטרים מתקרבים, הייתי צועק "מוקו, מוקו". השולחן המתקפל היה נעלם, הקוביות, הקלפים והכסף גם, והשוטרים שקיבלו תלונה על משחקי ההימורים היו תופסים אוויר. אני הייתי מקבל כמה לירות, וכל הצדדים, חוץ מהשוטרים, היו מבסוטים.

באותם ימים, כשהיה לי זמן חופשי, הייתי מבלה הרבה בספריית בית לסין, בולע ספרים בכמויות וממלא את החסר בידע שלא רכשתי בבית ספר כמו רוב הנערים. הדליקו אותי דמויות אנשי הפשע בספריו של הסופר המופלא דיימון ראניון. בלעתי את סיפוריו של או הנרי, קראתי כמה פעמים את "הרוזן ממונטה כריסטו" וחלמתי להיות כמוהו כשאגדל. ואם לא הוא, אז כמו טרזן, ד"ר דוליטל (כבר אז אהבתי חיות וחלמתי על ג'ונגלים) ושיא השיאים של חלומותי היה

להיות כמו רובין הוד, לגנוב מהעשירים ולחלק לעניים.

חלק מהאוהדים ניהלו עסקים במתחם התחנה המרכזית ובשכונת שפירא. צילום: נתן זהביחלק מהאוהדים ניהלו עסקים במתחם התחנה המרכזית ובשכונת שפירא. צילום: נתן זהבי

במקביל הייתי הולך לפעולות של הנוער העובד והלומד קן צפון, ששכן ברחוב ארלוזורוב פינת ריינס, עד שהעיפו אותי ממחנה עבודה בקיבוץ מעיין ברוך

אחרי שמישהו הלשין עלי שאני מעשן סיגריות. מאז אני מתעב מלשינים. אלמלא המלשין, ייתכן שכיום הייתי גר ב"עוטף" כחבר קיבוץ נחל עוז או כפר עזה, לשם הלכו חברי מהעדה בתום שירותם הצבאי.

אורח חיי בגיל העשרה העציב את הורי, שקיוו שאהיה כמו שני אחי הבוגרים ואעשה מסלול חיים רגיל כמו כל נער בן גילי. לך תסביר כיום לנערים בני 13–16 איך היינו מכינים פעם חכות דיג מ"בוסות" (קני סוף) שהבאנו מגדות הירקון. מהבוסות היינו עושים עפיפונים אחול מניוקי, לפני שילדי עזה ומדריכיהם מחמאס חלמו לייצר מהם כלי נשק. היינו אלופים בהכנת רוגטקות, כלי משחית שבו הרעים היו הורגים יונים והטובים היו מנהלים מלחמות ידידותיות באמצעות צליפות עם "בובקס", פרי קשיח שהיה נמצא בהמוניו על עצי השכונה.

כדי שלא נצטייר כחננות חס וחלילה, עשינו גם מעשים שגובלים בפלילים, כמו למשל פגיעה בחלונות השכנים שהציקו לנו כששיחקנו בחצר. את זה ביצענו באמצעות טילים תוצרת בית, שהרכבנו מגלילי קרטון קשיח שאותו מילאנו באבק שריפה שפירקנו מכדורי רובים. את הכדורים חיפפנו מבסיס תובלה שהיה בכיכר המדינה. חיבור פתיל לחלק האחורי ופקק קשיח בראש הטיל המאולתר, הצתת הפתיל והפקק היה עף לחלון של השכן הרע ו... בלגן.

בשיא הרוע והאכזריות היינו משתמשים בפצצות עשן שהורכבו מפילמים ישנים, שאותם היינו מחפפים מחדר ההקרנה שהיה בבית ליסין הסמוך. היו מקרינים בו סרטים איכותיים מדי שבוע, ועל הרצפה היו תמיד שאריות פילמים שהיוו את הבסיס לפצצת עשן מאולתרת, כי כשפילמים נשרפים, הם יוצרים עשן מחניק וריח חריף.

כן, כן, היו זמנים. כיום ילדי השמנת מקצוענים במחשבים ובאייפונים, לובשים מותגים ואין להם מושג איך מכינים פצצות סירחון, טילים נגד שכנים רעים, ועפיפונים. את זה ילדי השמנת משאירים לילדי עזה העשוקים.

2. לא להרבה נערים צעירים היה הכבוד להכיר דמויות מיתולוגיות כמו אלי "הקטוע" דהאן, שאיבד את ידו בפיצוץ של אנשי מחתרת לח"י והיה הבוס השקט של קבוצת הכח שכה אהבתי. דהאן היה הבוס של מוניות המרכז שפעלו בתחנה המרכזית. הייתי מתארח אצלו וזוכה לכבוד, ולא פעם הייתי עד לאופן שבו מתנהלות מכירות משחקים בחדרים האחוריים, דבר שהיה באותם ימים לא חוקי אבל מקובל.

מי שלא הכיר דמויות כמו אלברט "הגמל" צעירי, או משה "הצוחק", או אבשלום "ראש ברזל", שהיה בן אדם גדל ממדים עם ראש פי שלושה מהממוצע - היו לו כנראה חיים משעממים ושגרתיים.

למשחקי קבוצת הכח הייתי יכול להיכנס חינם, אבל בשביל הקטע הייתי מתפלח למגרש מהוואדי תוך כדי טיפוס על עצים וגדרות. כשהקבוצה הייתה נוסעת למשחקי חוץ, היו מעלים אותי לאוטובוס כקמע, וכך הגעתי לטבריה, לימק"א בירושלים ולמשחק מכריע בקריית חיים, כשאני צמוד לאנשי הקבוצה: הסדרן שימונה, דפאן, "בז–בז" והגדול מכולם יוסקאי "ברילנטין" מזרחי, שהיה האיש מאחורי הקלעים. הוא ידע לארגן כל דבר עבור השחקנים. אם זה בטוב אז טוב, ואם זה היה ברע אז זה היה רע מאוד, כי כשיוסקאי נכנס לקריז, הוא היה הופך לסופת טייפון שהופכת כל מה שנקרה בדרכה.

אחרי שהעיפו אותי מהתנועה, הצטרפתי לחבורת בית המהנדס ולחבורת מילאנו, חברות סלוניות, מסיבות בסופי שבוע, הסלואים הראשונים, הרומנים

הראשונים. היינו נוסעים שבעה חברים במונית לדיסקוטק הראשון בתל אביב שנקרא "פסקוואלה" ושכן בבית ישן ברחוב לוינסקי 114. המועדון היה שייך לפסח וחבורתו, אנשים קשוחים שהקימו בשביל החברה שלהם קבוצת כדורגל שנקראה "בית"ר הררי תל אביב", ונמחקה אחרי כמה שנות פעילות מדפי ההיסטוריה של הכדורגל העברי בארץ הקודש.

בכניסה לפסקוואלה הייתה "סלקציה", שאותה ביצע המתאגרף המהולל יום טוב "נוקאאוט". בסביבה תמיד היה אפשר למצוא את מתי "סוסים", שהתפרסם באחד ממשחקי הדרבי בין הכח להפועל רמת גן, כשפרץ למגרש ושוטר רכוב על סוס הצמיד אותו לקיר. מתי, שחשש שהוא הולך למות שלף סכין מאי־שם ודקר את הסוס שנמלט בבהלה. מאז סוסי משטרה לא התקרבו למתי - וגם הוא לא אליהם.

הזיכרונות האלו הציפו אותי השבוע בגלל כמה סיבות. הראשונה - ההכרזה של נפתלי בנט, שר החינוך - "חינוך עאלק" - שאמר שאילו הוא היה שר

הביטחון, הוא היה מנחה את צה"ל להטיל פצצות על הילדים והנערים משגרי העפיפונים והבלונים וזאת בניגוד לעמדת הרמטכ"ל. זה הזכיר לי אנשים רציניים, מאוד רציניים, שכנערים השתתפו בפעולות של הלח"י והאצ"ל, וסיפרו לי מה עשו לכובשים הבריטים.

נזכרתי גם בפעולה מלוכלכת שעשינו כילדים לשכן רע, כשהכנסנו לתיבת הדואר שלו קונדומים ממולאים שהושלכו על ידי זונות שעבדו בסביבה וגרמנו לו להתקף לב. בימים אלו בהומור ציני ראיתי את ילדי עזה מחליפים את הבלונים בקונדומים. יא אללה, חשבתי לעצמי, היינו ילדים טרוריסטים, ומזל שלא ירו באותה תקופה בילדים מטרופים על פעילות נגד שכנים באמצעי תקיפה פרימיטיביים. כי אם זה היה קורה, אני וכמה מחברי לשכונה היינו נמחקים מספר החיים בגיל צעיר.

הצצתי בשקיות מלאות צילומים שצילמתי עבור העיתונים "חדשות הספורט" ו"העולם הזה". צילומים של התפרעויות במגרש ברמת גן, שוטרים על סוסים, הקהל משתולל על הגדרות. ראבק, עברו קרוב ל–60 שנה. רוב גיבורי שכונת שפירא והתחנה המרכזית הלכו לעולמם, יוסקאי "ברילנטין" נרצח, אלי דהאן "הקטוע" מת ממחלה וכל אלו שעזר להם כל חייו כולל ראשי הלח"י זנחו אותו. על מגרש הכח קמה בורסת היהלומים, על משרדי חברת דן והחניון הגדול שהיה צמוד אליהם צומח מגדל ענק, על תנועת הנוער בארלוזורוב הקימו בית דירות וחנויות. המקום היחיד שלא השתנה הוא התחנה המרכזית הישנה: באסטות, מהמרים, נרקומנים, זונות ומשטרה שאינה מסוגלת לאכוף את החוק.

לך תדבר כיום עם בני נוער על טיארות, ג'ולים, גוגלאך, רוגטקות, פצצות עשן, טילים מאולתרים. הם יכוונו לראש אצבע ויסובבו אותה, יעני הבן אדם מסובב, מחורפן. הם יתקתקו אס־אם־אס או יצלמו סלפי וישלחו לחברים שאיזה פסיכי קשיש זיין להם את המוח והם לא הבינו אף מילה ממה שאמר. טיארות, עאלק.