ביום רביעי התקשר חסון חסון למשה ארנס. "רציתי להודות לך על מה שכתבת", אמר חסון, "ריגשת אותי ורבים כמוני בעדה הדרוזית עד עומק הלב, אתה יקיר העדה לא מהיום. כשהיית שר ביטחון, פתחת בפנינו את הדלתות בצבא מתוך הכרה בתרומה ובמסירות שלנו למדינה, אני מצדיע לך". ארנס החזיר הצדעה: "אני מצדיע לכם", אמר לחסון, "כתבתי את המאמר מתוך אמונה שלמה. השותפים שלי לדרך בליכוד צריכים לעשות חשבון נפש ולתקן את העוול, אני מקווה שקולי יישמע".

אלא שעם הצדעות, הדרוזים (וכל שאר בני המיעוטים בארץ הזאת) לא יוכלו ללכת למכולת. משה ארנס, 93, כתב השבוע מאמר ב"הארץ" שבו הוא מתנצל בשם חבריו בליכוד על הדרת העדה הדרוזית מחוק הלאום. תא"ל במילואים חסון חסון, 55, הוא גיבור ישראלי. לפחות כך האמין עד השבוע שעבר. הוא נחשף בראיון נרחב שהעניק ל"מעריב" באפריל, ערב ראש השנה ה־70 למדינת ישראל. 35 שנותיו של חסון במדים הן מהמפוארות שאפשר לדמיין, וקשה למצוא דמיון מפותח מספיק כדי לתאר את עלילותיו. לוחם מעוטר שהחל כקצין מצטיין בגולני והמשיך לאמ"ן, שם היה ביחידות המסווגות ביותר ובמשימות המסוכנות ביותר, רובן המכריע בעורף האויב. מה שעשה ואיפה היה אי אפשר יהיה לספר לעולם.

חסון שירת בשנות שירותו האחרונות כמזכירם הצבאי של הנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין, שניהם מגדירים אותו כ"גיבור ישראל". ראש הממשלה אהוד אולמרט אירח את משפחתו של חסון בלשכת ראש הממשלה שעה ארוכה וסיפר בנפלאותיו. אם יש אצולה דרוזית, חסון הוא היהלום שבכתר, נצר מפואר לשושלת מייסדים שמקיפה את העדה כולה ושזורה בעלילותיהם של אין ספור קצינים קרביים עזי נפש, מאות הרוגים ואלפי פצועים.

אביו של חסון היה קצין קרבי שנלחם בארבע מלחמות ישראל, ילדיו זכו לשמות ישראליים (דניאל, אייל, דנה ורז), אחד מהם משרת כעת כקצין מבטיח ביחידת הקומנדו. שלושה דורות לוחמים, עם בונוס: חסון הוא חתנו של כמאל מנצור, מבכירי העדה הדרוזית בכל הזמנים, חתן פרס ישראל, בעל עיטור הנשיא ויועץ מיוחד לשבעה נשיאים. וכל אלה מרגישים עכשיו אזרחים מדרג ב'. למרות השמות הישראליים, מסירות הנפש, ההקרבה והתרומה.

באותו ראיון ל"מעריב" בערב יום העצמאות הסביר חסון שהוא לא רואה בדרוזים כמי ש"השתלבו" או "נקלטו" או מהווים "חלק בלתי נפרד" מהמדינה. "אנחנו המדינה", הצהיר, וכך הוא משנן למאות ואלפי התלמידים הדרוזים שהוא מרצה בפניהם בקביעות. "תרימו ראש, תזדקפו, אנחנו מדינת ישראל, אנחנו חלק מעם ישראל, אנחנו כאן".

ובכן, לא בטוח. חוק הלאום לא ספר את הדרוזים. הם מובנים מאליהם. נזרוק אותם מהדלת, יחזרו מהחלון. השבוע פורסמה עצומת מאה קצינים דרוזים, שלושה ח"כים דרוזים עתרו לבג"ץ. הוקם פורום המורכב מבכירי העדה שמטרתו להביא לשינוי החוק. חסון שתק כמה ימים. לקח לו זמן להתאושש מהלם החוק. באמצע השבוע דיברנו.

"לא מיהרתי", אמר, "רציתי להבין מה קרה כאן. קראתי את שורות החוק, קראתי בין השורות. התייעצתי עם חברים, עם משפטנים. הרמתי טלפון לאיש יקר, מנהיג אהוב שאני מעריך, הנשיא ראובן (רובי) ריבלין שהייתי מזכירו הצבאי. עד הרגע האחרון לא האמנתי שזה יקרה. חשבתי שיש גבול לכל תעלול פוליטי. טעיתי. האמנתי שהשפיות תגבר. שמישהו יקבל שכל, יתעורר, יעצור את החרפה הזו. לצערי, זה לא קרה".

מה בעצם הבעיה, שאלתי אותו. "תשמע, אני מסתובב בקרב הנוער שלנו כל הזמן. אני מדבר עם התלמידים. אני משנן בפניהם שאנחנו המדינה. אני נגד המושג 'ברית דמים' או 'ברית אחים', אנחנו חלק מהעם. עם ישראל זה גם אנחנו. כך חשבתי עד היום. גדלתי על זה שאנחנו הדרוזים, שקשרנו את נפשנו בנפשה של המדינה היהודית עוד בטרם קמה, נהיה שותפים מלאים לבנייתה, ביצורה, הגנתה וניהולה. פתאום מצאתי את עצמי בחוץ. יודעים לקרוא לי כשצריך להיהרג על הגנת המדינה ולתת את הנשמה והחיים. שוכחים אותי כשצריך להגדיר אותה. תגידו, אתם באמת חושבים שיש למישהו ספק שישראל היא מדינה יהודית? השתגעתם?".

מה יהיה, שאלתי. "אנחנו מאמינים בעצמנו, ואנחנו נמשיך להקריב ולתרום", אמר, "עם החוק העלוב והמבולבל והמבייש הזה או בלעדיו. אבל זה הופך להיות קשה יותר ויותר. זה יהיה כאילו אנחנו משקרים לעצמנו. באו כמה אנשים ובגלל אינטרסים פוליטיים פשוט ניתקו אותנו מהכרזת העצמאות, מהעקרונות שעליהם גדלנו, שאותם ינקנו ולמדנו ושיננו ובהם היינו כל כך גאים".

# # #

חסון לא נכנס לפוליטיקה. הוא מתרחק משדה המוקשים הפוליטי ודחה השבוע כמה ניסיונות להצטרף לאמירות פוליטיות. יכול להיות שזמנה של הפוליטיקה עוד יגיע, אבל השבוע דיברה הנשמה. "אבי דיכטר חבר טוב שלי, אני אוהב אותו מאוד", הוא אומר, "אני חושב עליו ועל נתניהו, שהוביל את החוק הזה, ושואל 'תגידו, כשהלכתם על החוק הפסול הזה, לא ראיתם בעיני רוחכם את סלים שופי? לא חשבתם עליו?'".

סלים שופי הוא מאיר הר־ציון הדרוזי. מי שגידל וחינך דורות של לוחמי סיירת מטכ"ל, הציל חיים של רבים מהם (כולל נתניהו עצמו), הפך לאגדת עם אפופת סיפורי גבורה ועלילות וקיבל אפילו אנדרטה ממלכתית בבריכת רם. "לא ראיתם אותו מול העיניים שלכם?", שואל חסון, "הוא גידל את כולכם, את ברק ואת ביבי ואת דיכטר ואת עוזי דיין ודוביק תמרי ומי לא. הוא דור המייסדים. עכשיו השארתם אותו בחוץ ובעטתם בי ובבני דורי, ממשיכי דרכו. ואתם עוד מעיזים להגיד שזה לא אמור לפגוע בנו. אז, חברים, זה כן פוגע בנו. מה שווה האנדרטה אם אין שותפות ומחויבות ונאמנות לערכים שעליהם קמה המדינה הזו? תפסיקו לכבס מילים. בשביל מה הייתם צריכים את החוק הזה? מאיפה הצורך הזה לצרוח כל הזמן את מה שמובן מאליו ומעוגן בהכרזת העצמאות?".

חסון ישב השבוע במרכז הבינתחומי בהרצליה עם שני חברים, פרופ' אוריאל רייכמן והאלוף במילואים עמוס גלעד, וניסה להבין איך מתחילים להתמודד עם החוק הזה. "אני לא צריך להציג בפניך את שני אלה", אמר לי, "רייכמן הקים את המפעל הציוני האדיר הזה, הבינתחומי בהרצליה. עמוס גלעד הוא מר ביטחון אמיתי. שלושתנו חושבים על חוק הלאום בדיוק את אותו הדבר. הם אפילו כעסו יותר ממני. זה כאילו מישהו בא ושינה את הגנטיקה המשותפת שלנו בלי אזהרה מוקדמת, באופן חד־צדדי".

מה אתם מתכוונים לעשות, שאלתי. "בהתחלה דיברנו על קמפיין למשאל עם על החוק, עכשיו המטרה היא לצאת בקמפיין גדול להחליף את חוק הלאום ב'חוק יסוד: מגילת העצמאות'. לחזור למקורות. למקור הסמכות המוסרית של הציונות, של המדינה היהודית. רייכמן כבר דיבר עם כל הסגל האקדמי שלו וקיבל תמיכה אדירה. אנחנו לא מתכוונים לוותר, יהיה כאן קמפיין מתמשך. אנחנו כאן כדי להישאר", אמר חסון.

לשמחתו הוא לא לבד. הקמפיין שהוא מדבר עליו, להפוך את הכרזת העצמאות לחוק יסוד, ייצא לדרך בקרוב. רייכמן יגייס את האמצעים. האנשים באים לבד. בעודנו מדברים הצטרף גם ראש אמ"ן לשעבר אהרן זאבי־פרקש. אחריו הביע תמיכה גם ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין. בכלל, היה קשה לחסון ולבכירי העדה הדרוזית כמותו לבלום השבוע את גל האהבה והתמיכה שקיבלו מעמיתים יהודים. זה חימם את לבם.

# # #

מה בעצם הבעיה שלך עם החוק הזה, שאלתי אותו שוב, מה כתוב שם שאתה לא אוהב? "זה לא רק מה שהוא אומר, זה בראש ובראשונה מה שהוא לא אומר", אמר חסון, "שתיקתו של החוק בנושאים הכי חשובים. איפה ערך השוויון שאמור להיות נר לרגלי המדינה הזו? החוק הזה פשוט מנתק אותנו מהכרזת העצמאות. חסרים לי בחוק הזה ערכי ההכרזה. אלה ערכים שינקנו משחר ילדותנו. באמת יש לכם ספק שמישהו לא יודע שישראל היא מדינה יהודית? זו מדינה מדהימה, עוצמתית, והכל מתחיל בזה שהיא אימצה את ערכי השוויון בין כל אזרחיה, את המאבק בגזענות, את החתירה לשלום. המדינה הזו לא תיפול במלחמה ולא תיפול בכלכלה. אם ניפול, זה יהיה על לכידות פנימית, על פגיעה בערכים בסיסיים. בן־גוריון וז'בוטינסקי חינכו על אהבת האחר, כיבוד כל אדם. מי שמחבל בזה, מחבל בבסיס שעליו כולנו עומדים".

אולי אתם מגזימים, שאלתי אותו, אתה יודע שבשטח שום דבר לא ישתנה באמת. "ראשית, אני לא יודע. שנית, בוא נדבר על ההבדל בינינו לבין שכנינו. תאמין לי שאני מכיר טוב את השכנים שלנו. הכי טוב. את התרבות והספרות והשפה שלהם, אני מכיר אותם מבצעית ומודיעינית ונפשית ומה שתרצה. הם מחנכים את הנוער שלהם על שנאה, על הסתה, על עיוות המציאות. הם מתייחסים אלינו בצורה מעוותת ולא מבינים שזה מקטין אותם. הם עובדים מהרגש, לא מהראש. אנחנו היינו תמיד ההפך הגמור ופתאום אתה מבין שאנחנו הולכים והופכים לדומים להם. העסק מתהפך. אני שומע אפילו ערבים ממדינות מתונות, מהמפרציות, שהם בעצמם נדהמים מול הגול העצמי הזה. כל השנים הם ידעו את האמת וידעו להעריך את ישראל על מה שהיא ופתאום היא הופכת להיות מה שהם".

אני עוד לא מבין ממה אתם מפחדים בתכלס. מה בחוק הזה מאיים עליכם בחיים עצמם, שאלתי את חסון. "קודם כל, עצם קיומו של החוק הזה. למה צריך להבדיל בינינו לביניכם? אני חושש שמחר מ"פ דרוזי מגולני שישתחרר וינסה לקנות דירה בתל אביב ייתקל בקשיים. גם עכשיו זה לא הולך חלק. או שהתופעות שמהן סבלנו בשדה התעופה במשך שנים יחזרו. מג"ד שיושפל, או שוטר מהר הבית שיקופח. הבעיה היא לא למעלה, אלא למטה. הפקידים, הסלקטורים, הרגולטורים, הם לא מבינים דקויות, הם יבינו את רוח המפקד.

"בעשרת הימים האחרונים פונים אלי עשרות ומאות אנשים. כולם מודאגים באותה מידה. כולם מרגישים מושפלים. אנשים פגועים בעומק נפשם. גם אם תהפוך את המדינה הזו, לא תמצא עדה שתורמת לה יותר, באחוזים האלה, במסירות הזו. עכשיו יבוא פקיד ששירת בקריה, ויהיה לו גיבוי לקפח, להשפיל, לעכב. אתם לא יודעים מה זה להיות מיעוט. וזה מוזר, כי היהודים תמיד היו מיעוט, והם אמורים להבין את זה הכי טוב מכולם".

# # #

חסון מקדיש המון זמן ואנרגיה להרצות בפני תלמידים דרוזים. הוא מספר להם על השירות שלו, על נפלאותיה של המדינה היהודית, הוא תובע מהם להתנדב, לתרום, להקריב. "מחמם לי את הלב שבסוף כל הרצאה באים אלי החבר'ה ומספרים לי שבזכות הדברים שלי החליטו להתנדב ליחידות עילית, לסיירות, לשירות משמעותי, להמשיך את המורשת", הוא אומר.

הרצאה כזו קיים חסון גם ביום חמישי האחרון, למחרת אישור חוק הלאום בכנסת, בפני תלמידים מתיכון דליית אל־כרמל, יישוב מגוריו. "הם התכוננו למסע לפולין, למחנות המוות", הוא מספר, "דיברתי איתם על השואה, על כי הייתה צפירת אזהרה לאנושות. סיפרתי להם איך ליוויתי את הנשיא פרס לפרלמנט הגרמני ולרציף 17, איך צעדתי עם הנשיא ריבלין במצעד החיים, איך הובלתי את 'עדים במדים'. דיברתי איתם על עוצמתה של ישראל, שאני אישית מכיר מלמטה למעלה וליוויתי לאורך כל הקריירה בצה"ל. נתתי להם דוגמאות ואמרתי להם מה שכתבת בראיון איתי לפני כמה חודשים, שאם עם ישראל היה יודע רק 2% ממה שצה"ל יודע לעשות, הייתה כאן גאווה גדולה".

חסון ניסה לדבר עם התלמידים כאילו אין חוק לאום, למרות המועקה. בסיום ניגשו אליו רבים מהם. במקום לדבר על סיירות ויחידות מובחרות, הם שאלו על חוק הלאום. מה זה החוק הזה? למה? מה איתנו? שאלו. "אמרתי להם שאני צריך ללמוד את החוק, שאולי מעז ייצא מתוק, שלא צריך לקפוץ למסקנות מוקדמות. הם בעצם ביקשו הסברים, ואני לא באמת ידעתי מה להגיד".

טלפונים הוא קיבל מעשרות חברים יהודים. אנשים כמו פיני אביבי ממשרד החוץ, אלוף במילואים גרשון הכהן, קצינים רבים, חברים שאסף במעלה הדרך. "אף אחד לא מבין את החוק הזה", הוא אומר, "אף אחד". אז מה עכשיו, שאלתי, מה היית רוצה שיקרה?

"פשוט מאוד", אמר, "מי שחושב שאפשר יהיה לפייס את העדה הדרוזית ולזרוק לה עצם, טועה. ראיתי שנתניהו מנסה לזרוק לבכירי העדה כל מיני צ'ופרים והטבות שלא קשורים לכלום. מנסים לקנות את הילדים בחרוזים, במקום להתבגר ולהבין שאנחנו שותפים כאן. המחאה הזו רצינית. אנחנו נלחמים על הבסיס שעליו כולנו ניצבים ביחד. זה פשוט. צריך לחזור להכרזת העצמאות. היא מושלמת. עלייה יהודית, קיבוץ גלויות, אבל גם 'תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה' ו'תהא מושתתת על עקרונות הצדק והשלום'. זה כל מה שביקשנו, ואת זה לקחתם מאיתנו. לקחתם מעצמכם".

בשבוע שעבר כתבתי כאן שחוק הלאום הוא קשקוש מקושקש ולא ישנה שום דבר מהותי בחייה של ישראל. יכול להיות שטעיתי. לא חשבתי על הדרוזים. לא חשבתי על ערביי ישראל. אם ככה מרגישים הדרוזים, תארו לעצמכם מה חשים הערבים המוסלמים, הבדואים, הנוצרים. ולא, אני לא מדבר על אחמד טיבי.

אני מדבר על מאות אלפי האזרחים הערבים שוחרי השלום והצדק, הרופאים שמטפלים בנו בבתי החולים, הרוקחים, הבנאים והירקנים והרצפים והסוחרים ובעלי העסקים והמסעדנים וההמונים שחייהם קשורים בחייה של המדינה המורכבת הזו, המכליאה בין כל הדתות והצורות ומצליחה להפיק מתוכן את הפלא שהפיקה.

מומלץ להקשיב לראיון העוצמתי שנתן פרופ' מרדכי קרמניצר השבוע לענת דוידוב וינון מגל ברדיו 103, שבמהלכו קרמניצר פשוט פרץ בבכי תוך שהוא מקונן על ערכיה האבודים של מדינת היהודים. מומלץ להקשיב לפרופ' אלן דרשוביץ, האיש שמסוגל לטהר את הסיגרים והשמפניות של הזוג נתניהו, מצהיר שיהיה קשה להגן על ישראל בזירה הבינלאומית עם החוק הזה. מומלץ להקשיב למשה ארנס, דן מרידור, בני בגין ולכל מי שמכירים באמת את הרוח הז'בוטינסקאית ואת ערכי היסוד של מדינת ישראל. מומלץ לנסות להבין עד כמה ניסו כאן מחוקקינו המופקרים לתקן משהו שאינו מקולקל, וקלקלו אותו.

מדינת ישראל קמה לפני יותר מ־70 שנה. על יהדותה מגוננים הכרזת העצמאות ("בארץ ישראל קם העם היהודי"), רוב מוצק ועצום של 80% מהאוכלוסייה, חוק השבות, הקרן הקיימת ועוד חגורה עבה של איזונים ובלמים. מי שמתגורר בחו"ל יודע שהביטוי השגור ביותר להגדרת המדינה שלנו, המילה הנרדפת לישראל, הוא "המדינה היהודית" (the jewish state). אין כל צורך להגן על המדינה מפני בג"ץ. צריך להגן על בג"ץ מפני מי שמתיימרים להוביל את המדינה. תקומת ישראל וניצחונותיה קרו עם בג"ץ, שמעניק לה את עוצמתה המוסרית והמשפטית.

גם אם כמה ערבים "הסתננו" לעפולה או לנצרת עילית, זה לא אומר שהנה, הם קמים עלינו לכלותנו. עוצמתה של ישראל שאובה מהעובדה שהיא נעלה על שכנותיה, שהיא מונחת על מסד ערכי ברור, שהיא מגדלור של ערכים. כל זה קורס לנו מול העיניים. הרושם הוא שעל המדינה הזו השתלטה כנופיית חוטפים. הגיע הזמן להכריז "נוהל חניבעל". נהג משאית שיכור נטל את הגאיו של ג'מבו עמוס נוסעים, ואנו בתוכו.


הטור המלא ב"מעריב-סופהשבוע"