לפני כשבועיים, במהלך מתואם ומתוזמר היטב, יצאו 300 מהחשובים בעיתוני ארה"ב בהתקפה חריפה על נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, וזאת בעיקר בתגובה על הגדרתו - הנכונה, יש לומר - שלפיה, התקשורת האמריקאית היא אויבת העם ויצרנית סדרתית של "חדשות" כוזבות. במסגרת ההתקפה הואשם הנשיא גם בכך שמספר העיתונאים בעולם שנפגעו - לרבות נרצחו - עקב עבודתם, גדל באופן ניכר מאז שנבחר, וזאת בגין התקפותיו החוזרות ונשנות על התקשורת.

אמירה זו מוכיחה דווקא עד כמה טראמפ צודק בהגדירו את התקשורת האמריקאית כיצרנית סדרתית של כזב ורמייה, בעיקר בכל הנוגע לממשלו בכלל ולגביו בפרט. אף אחד ממאות המאמרים נגדו לא טרח להציג ולו אבק ראיה על קשר סיבתי כלשהו בין פגיעה בעיתונאים, אם בארה"ב ואם מחוצה לה, לבין הגדרתו את התקשורת האמריקאית. אולם מה בין יצרני חדשות כוזבות לבין הוכחת טענותיהם השקריות?

ראוי להבהיר כי הגדרת טראמפ את התקשורת הממוסדת האמריקאית הייתה מקובלת בשכבות רחבות בציבוריות האמריקאית, לרבות בחלקים משמעותיים בתקשורת השמרנית, עוד זמן רב לפני תחילת כהונתו כנשיא.

לפני חודשים מספר פרסם הפובליציסט היהודי־אמריקאי דיוויד הורוביץ, ב"ניו יורק טיימס" מאמר, שבו הודה כי בתקשורת הממוסדת אכן קיימת תופעה של פרסום ידיעות כוזבות, אך כזב זה נתון לשליטה מלאה של העורכים; לעומת זאת, הכזבים והשקרים המופצים ברשתות החברתיות אינם תחת שליטה ובקרה כלשהי, ולכן - לדעת הורוביץ - מדובר בתופעה בלתי נסבלת. רוצה לומר הפובליציסט הנכבד כך: שקרים בכוונת מכוון שמפיץ העיתון שבו הוא כותב הם תופעה נסבלת, וזאת אך ורק משום שהם בשליטת המערכת.

התקשורת הישראלית ברובה - הכתובה והאלקטרונית - רואה זכות לעצמה לטפול כל דבר שקר על כל מי שאינו נושא חן בעיניה, לרוב בשל היותו לאומי מדי או ציוני מדי לטעמה הפוסט־ציוני והפוסט־יהודי. כמעט תמיד מקור הרמייה הוא רכילות המוכחשת מחד על ידי קורבנותיה ומאידך "מוכחת" על ידי מקורות אנונימיים ולכן בלתי ניתנים לאימות. עם זאת, בה בעת מגלה התקשורת הממוסדת הישראלית (כמו האמריקאית) אפס סובלנות, כאשר מאן דהוא - בעיקר אם מדובר בראש הממשלה, באחד משריו או בח"כ ממפלגות הקואליציה - "מעז" להעמידה במקומה ולהצביע על תפקודה הכושל.

# # #

חופש הביטוי אינו מתמצה אך ורק בחופש ביטוי לתקשורת הממוסדת. בעידן הרשתות החברתיות ומיליארדי החברים בהן, חופש ביטוי תקשורתי ממוסד אינו אלא חלק ההולך ומתמעט כמותית, ועוד יותר מכך מהותית, בכל הנוגע להיבט הרחב של חופש הביטוי.

נוסף על כך, לא זו בלבד שהתקשורת הממוסדת אינה עוד נושאת דגל חופש הביטוי כבעבר - למעט, ובאופן לא מפתיע, לגבי עצמה בלבד - אלא שהיא אויבת מובהקת של חופש הביטוי, בכל הנוגע לחופש לתקוף אותה ולהעמידה על מקומה.

כשם שמכוח חופש הביטוי יכול אמנון אברמוביץ', במסגרת מופע האימים הטלוויזיוני "אולפן שישי", להישיר מבט אל פני צופיו ולומר: "הממשלה הזאת לא משקיעה בדבר למעט במתנחלים וחרדים"; כך אותו חופש ביטוי מקנה, ואף ביתר שאת, את החובה להעמידו על מקומו ולהוקיעו על דבר רמייה שכזה, גם אם בגיבוי מלא של עורכיו. כידוע, במציאות, "הממשלה הזאת" - בראשות בנימין נתניהו - השקיעה מעל 100 מיליארד שקל בתשתיות, מאז שנת תשס"ט (2009). זאת ועוד, תקציב הבריאות בשקלים גדול מתקציב הביטחון, ועם תקציב החינוך יחד מושקעים בשני אלה מדי שנה יותר מ־100 מיליארד שקל.

הוא הדין לגבי בן כספית, שמתוסכל מבחירתו של טראמפ לנשיא. כספית פלט בראיון רדיו את אסופת ההבלים הזאת: "ממה שאני מברר אצל אנשים שמכירים אותו (את טראמפ - י"ש) עשרות שנים, הבן אדם מאוד לא אוהב יהודים, מאוד לא אוהב את ישראל באינסטינקט שלו... אני יודע שבלשכת ראש הממשלה אף אחד לא פתח בקבוק שמפניה, להפך".

במציאות, מרוב "עוינות" ליהודים קיבל טראמפ בברכה את תהליך הגיור על פי ההלכה שעברה בתו, חתנו היהודי שומר השבת הוא מבכירי יועציו, ועוזריו המקורבים ביותר הם יהודים. פרקליטיו נושאים את שמות המשפחה כהן ופרידמן, ומנהל הכספים שלו זה 40 שנה הוא וייסלברג. כך גם מרוב "שנאת מדינת ישראל" המאפיינת את טראמפ, הוא העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים.

כזכור, הרב־בדאי יגאל סרנה פרסם ברבים ילקוט כזבים, שלפיו בשל ריב שהתגלע בשעת נסיעה נזרק ראש הממשלה על ידי רעייתו באמצע הלילה מהמכונית שבה ישבו. בפשקוויל שפרסם הוא טען כי כל דברי ההזיה הם אמת לאמיתה. מיותר לציין שסרנה הפסיד בתביעת הדיבה שהוגשה נגדו, ואשר הוגדרה בתקשורת כ"תביעת השתקה" שנועדה לפגוע בחופש העיתונות.

# # #




התקשורת - שברובה הגדול היא שמאלנית קיצונית - מאמצת בכל סוגיה משמעותית שבין ממשלת ישראל (שנבחרה, כזכור, בבחירות דמוקרטיות, המבטאות את רצון הרוב המכריע בציבור היהודי בישראל) לבין האויב הערבי בכלל וה"פלשתיני" בפרט, את עמדות האויב - ולעתים אף משתמשת בשפתו הפוליטית.

בין מעלליה הבולטים ראוי לזכור את הגדרתו של רב־המרצחים יאסר ערפאת כ"איש שלום", ואת נתניהו כ"איש מלחמה". את קרוב לאלפיים הישראלים שנרצחו מאז פשע אוסלו וכתוצאה ישירה ממנו, הגדירה התקשורת כ"קורבנות השלום", במסגרת "מזרח תיכון חדש" ההולך ונרקם.

זאת ועוד: ההתנגדות הנחרצת ליציאה למבצע חומת מגן, תוך מתן תמיכה נמרצת ובלתי מסויגת במי שעמד בראש המתנגדים, שמעון פרס - נעשתה אגב אימוץ טיעונם של מרצחי חמאס, שלפיו "כניסה למחנות הפליטים ביהודה ושומרון תביא לטבח נורא בחיילי צה"ל". את מלחמת אוסלו שפרצה בראש השנה תשס"א (ספטמבר 2000) ביוזמת ערפאת, מכנה התקשורת השמאלנית עד היום בשפת האויב: "אינתיפאדת אל־אקצא"; את שיבתו של עם התנ"ך אל העיר העתיקה של ירושלים וחבלי יהודה, בנימין ושומרון מכנה התקשורת "הכיבוש"; ואלה אך מעט מזעיר.

התקשורת הממוסדת מעבירה שוב ושוב את המסר הכוזב שלפיו תקיפתה פירושה פגיעה בחופש הביטוי. ואולם, בין מסר טועה ומטעה זה לבין פגיעה בחופש הביטוי אין ולא כלום. חוסר יכולתה של התקשורת לקבל ביקורת על מעלליה, תוך ניסיונות חוזרים ונשנים לסתום ציבורית את פיותיהם של מבקריה, הוא האויב בה"א הידיעה המסוכן ביותר של חופש הביטוי.