ההטפות המבוהלות בעקבות הצהרת ארצות הברית, שלפיה תפסיק לממן את אונר"א, רק מראות עד כמה השיח על הסכסוך הישראלי־פלסטיני איבד במהלך השנים כל קשר להיגיון. עבור ההנהגה הפלסטינית, מדובר בהצלחה מסחררת, שכן השיח התעצם להדים חסרי תקדים (ע"ע לנה דל ריי), שבמסגרתו גם הוטמעה התפיסה שהמכשול להסדר הוא רק ההתנחלויות, והמכשולים האחרים נעלמו כלא היו. לכן, גם אחרי ההתנתקות, הסרבנות הסיסטמטית של אבו מאזן והטרור, כל עוד ישראל לא התפנתה באופן חד־צדדי מכל סנטימטר ביהודה ושומרון, היא לא רק האשמה היחידה במצב, אלא ה"רעה", ה"מפלצת", ה"נאצית", ה"גזענית", מחק את המיותר.

בשל עוצמת השיח והיקפו, רבים בעולם ובישראל הפכו ל"פרו־פלסטינים" כדי להתחבר להומניות שלהם, שהרי לכולם מגיעות זהות, הגדרה עצמית ומדינה ריבונית. רק דבר אחד נשכח מהשיח: שמה שעומד בבסיס האתוס הפלסטיני הוא שכל הדברים היפים האלה אומנם מגיעים להם, אבל לא לעם היהודי.

בואו ניזכר לרגע מה זה אונר"א, סוכנות נפרדת מנציבות הפליטים העולמית, שהוקמה רק עבור הפלסטינים בחסות האו"ם, ובמקום לשקם את פליטי 48', שימרה אותם עד לזקנתם ומותם, כשהסטטוס "פליט" עובר בירושה לצאצאים וחורץ גם את גורלם. מפה לשם חלפו כ־70 שנה, ומ־700 אלף פליטים מקוריים,

כיום רשומים באונר"א יותר מ־5 מיליון. לתופעה הזו אין אח ורע בעולם, ומשום מה רבים אדישים לתחזוקת המכונה שמייצרת פליטים ומשמרת את אומללותם.

עד היום, השיח על הסכסוך גרם לבורות עצומה. כמה אנשים בעולם יודעים מה זה אונר"א? בודדים יודעים לומר שזה גוף שעוזר לפליטים הפלסטינים בחינוך, בתעסוקה ובמזון. אך למי יש מושג שככל שעובר הזמן, הוא גם מייצר עוד ועוד פליטים שזקוקים לסיוע שלו? מי יודע שהארגון הוא למעשה ת"פ של חמאס, ושהוא פוטר את חמאס מלשבור את הראש איך להאכיל את תושבי עזה ומאפשר לו להשקיע את משאביו בחפירת מנהרות?

עצם הדיון על אונר"א חשוב, כי הוא מציף גם את זכות השיבה, הסעיף הקטנטן שפשוט לא מדברים עליו. כמה אנשים בעולם יודעים שזכות השיבה כלל אינה מתייחסת לרצון הפלסטינים להגר למדינתם החדשה? במקום לקרוא להנהגה הפלסטינית לנטוש את שאיפתה ל"שיבה" של מיליוני צאצאי פליטים לשטח ישראל במקביל להקמת מדינתם, הוויכוח נסוב סביב ההתנחלויות, הסגר על עזה והפרת זכויות אדם. גם אם אלה נושאים לגיטימיים, הם לא מתייחסים לשורש הבעיה.

לכן במקום שהשיח יעורר פתרונות, הוא עורר בורות, ומהבורות צמחו דרישות לא הגיוניות ופתרונות לא ישימים. כך שמצד אחד, האירוע הזה הוא הזדמנות פז לשנות את השיח ולצאת מהבוץ המדיני. מצד שני, כדאי שנזכור שהורדת זכות השיבה מהשולחן עדיין לא פותרת את הבעיה. להפך - עכשיו לא נוכל יותר להתרפק על הסטטוס־קוו בעודנו ממלמלים ש"אין פרטנר". ראשית, כי אם המצב בעזה יידרדר, זאת הבעיה שלנו. ושנית, כי השלב הבא הוא למצוא סוף־סוף פתרון אמיתי וארוך טווח ליהודה ושומרון ולאווירת המערב הפרוע (או שמא המזרח הפרוע) שקיימת בהתנחלויות.