המשוררת והסופרת לאה גולדברג שהייתה ידועה בבדידותה ובצורך שלה להתנתק לעתים מהעולם ולאחוז קולמוס ביד אחת וסיגריה בשנייה, חוותה פעם אהבה עזה לגבר. ואף על פי שיכולה הייתה לכתוב כל מילה שרצתה, דווקא מכתביה אליו, אל זה שאחז בלבה הקר וחימם אותו בחוכמתו ובתשוקתו, היו חסרים כל הבעה. דווקא במכתבים ששלחה לידידה המשורר אברהם סונה, שמרה על איפוק פן תבריחו אהבתה.

רבות נכתב על הקשר בין השניים. הוא היה מבוגר ממנה, והעדפותיו המיניות נותרו עד היום כשאלה. יש שלחששו סביבה כי היא מחפשת דמות אב. אביה, פגוע הנפש, ניסה פעם לדקור אותה בסכין. לבטח השאיר בה צלקת עמוקה. רק אהבה עזה לגבר שיודע ללטף כמו מאהב ולהשגיח וללמד, תאיר לה את הלב. באחד ממכתביה כתבה לו כך:





"דוקטור סונה היקר,

היום ב'רייכסמוזיאום' נזכרתי בדבריך על רמברנדט, כשישבנו יחד עם נבון. אגב, כאן גם תערוכה של תמונות מן המוזיאון של וינה ובה שלושה אוטופורטרטים שלי.

היה לי רצון לשלוח לך ברכה.

שלך,

לאה גולדברג"





ומה אני ראיתי?

"דוקטור סונה היקר, היום נזכרתי בך, אז כשישבנו יחד עם נבון והוא התפלפל בידיעותיו ואני התפלפלתי בעיניך ובמחשבות על מה היה קורה לו היה בך קצת עוז. אגב, כאן, בתערוכה שבה אני נמצאת, מוצגות כמה יצירות שלי, הייתי רוצה שתבוא להתגאות בי. היה בי רצון לשלוח לך אהבה.

לאה"





ואולי אני חוצפנית שאין כדוגמתי. לשנות מכתב של לאה גולדברג האלמותית? ובכל זאת, גם אני, שנתיים מחיי, הייתי מאוהבת בגבר שגילו כפול מגילי ונהרות שכלו שטפו אותי לא פעם. איך כתב חנוך לוין: "גבר לשוחח איתו על אומנות עד אור הבוקר".

גם עלי אמרו שחיפשתי דמות אב. אבל הבטתי במרכלים בחיוך משום שהם לא ידעו כמה טוב אבי ועד כמה אין לי חסכים ממנו.

אין גיל לאהבה. בעולם הזה, רדוף הציניות, החכמים נאחזים בתשוקה אמיתית, מהלב ומההיגיון הלא בריא. הטיפשים לוקחים רק את זו של החלציים. החכמים בינינו שורטים את ירכיהם בכל פעם שצופים בשיאו של סרט אהבה יפה. הטיפשים מעבירים ערוץ. החכמים אוזרים אומץ וניגשים לזו שאיתה הם מחליפים מבט כבר דקות ארוכות. הטיפשים נכנסים לעוד אתר של סקס מזדמן.

***

לא מזמן סיפרה לי אישה הקרובה ללבי על מקרה שאירע לשכנתה. השכנה, כבר בת 80, עדיין עובדת באחת האוניברסיטאות בארץ. היא מבוססת מאוד, אהובה על ילדיה, טסה לחו"ל שלוש פעמים בשנה. לא טיולי פינוק אלא כאלה המציבים בפני גופה המזדקן אתגרים.

השכנה התאלמנה לפני שלוש שנים. מכיוון שהייתה נשואה לבעלה מגיל 18, לא ידעה מה פשר האלכסון במיטה, הכנת תבשיל קטן יותר והשקט ששרר פתאום בבית. שעות שלמות הייתה מעבירה בבתי חברותיה, מביטה בבעליהן ומקנאה על כך שהן זוכות לסעוד את הגברים שהן אוהבות. כן, היא הגיעה לרמות האלה. לא היה אכפת לה שיהיה סיעודי, אבל למה ללכת לבלי שוב? זה היה יותר מדי בשבילה.

אז היא נרשמה לחוג, יצאה לטיולים, ודרך פורומים כאלה ואחרים הכירה יותר ויותר גברים בני גילה. כאלה שאיבדו את בנות זוגם ופניהם עדיין אל העתיד. אף על פי שקצר הוא, כדאי שיהיה איכותי.

באחד הטיולים פגשה אותו. לא משנה עד כמה היו קשות החידות שחד המדריך, הוא פתר אותן ברגע. יש לו משחקי המילים המשעשעים ביותר. ובכל ערב כזה, של שירי הארץ, הוא פותח עם "שיר השוק" של נעמי שמר. אוחז במיקרופון ובמבטו מפלרטט עם כל הנשים. "על כן שתה ואכול ושמח ביין, היום צעיר אתה", שר והגיש לה את המיקרופון. "מחר תזקין", היא השלימה, הכניסה רוח אל מפרשיה, חטפה לו את המיקרופון והמשיכה: "כן רק היום בזול ומחרתיים על הסכין, על הסכין". כולם צחקו, מלבד כמה נשים שהביטו בה בקנאה. באותו רגע האיש ידע: אותה הוא רוצה.




***

חודשים חלפו. הם ישבו יחד במושב האוטובוס בדרך למדבר יהודה ולמטולה. הפריעו למדריך של שיעורי הפיסול בצחקוק נעורים. לאט–לאט הבריזו מהפעילויות המשותפות והלכו לסרטים צרפתיים, למסעדות. פעם אפילו לקחה אותו לאסוף את נכדיה מהגן. הוא לימד אותם שיר ישן בשפה שאהבו שניהם.

לפני שנכנס לראשונה אל ביתה, הסירה מהקיר את תמונת בעלה, אהובה. לא רצתה להחביא אותו, חשבה שזה המעשה הנכון. בלילה ההוא הם שתו קצת יין, למרות לחץ הדם, ולקול שנסונים ישנים אהבו בעדינות וברכות. היא נכבשה.

חודשיים אחר כך, כשהזמינה אותו לחתונתה השנייה של אחת מבנותיה, היסס ואמר: "אני לא יודע, אל תכעסי". היא מיד השיבה את המעטפה עם ההזמנה לתיקה ואמרה: "אתה צודק, זה מוקדם מדי, אני לא מורגלת בתהליכים האלה".

"לא", הוא אחז בידה. "זה לא זה. פשוט התרופות של החודש והרכב כמעט רוקנו אותי, אז גם מתנה? יהיה לי קשה".

בלבה הרחב, בתמימותה, היא שלפה שוב את ההזמנה מתיקה ואמרה: "כסף זו הבעיה שלך? כסף? אני אתן בשביל שנינו, שזה לא יטריד אותך".

הוא הביט בה, קרב אליה ונשק ללחייה. היא אהבה את המחווה. "אני אחזיר, אני מבטיח לך. את כועסת?".

"ששש", לחשה לו. "אמרת שאין לך כסף, אז 'רעדן איז זילבער און שווייגן איז גאלד' (לדבר עולה כסף, לשתוק זה זהב)". בחתונה ההיא רקדו השניים יחד וגנבו את ההצגה.

אבל זה לא נעצר פה. הוא התבקש לחדש את ביטוח הרכב, שעלה מעט יותר בגלל גילו, והאשראי סירב לעבור. אחר כך התלונן בפניה על היחס בבית האבות ובקול עצוב אמר שכנראה יצטרך לבלוע את בושתו ולבקש מילדו לעבור לגור אצלו לתקופת מה. אבל עוד באותו השבוע כבר עבר אליה. בפירוט האשראי שלה בוצעו רכישות שונות ומשונות באינטרנט. "מתנות לילדים, אני צריך לקבל קצת מהמדינה החודש, אחזיר לך", הוא הסביר. "הבשרים שאת קונה לא טובים כל כך, יש אטליז מיוחד ברמת הגולן שישלח לנו עד הנה".

הוא הצטרף אליה למסעות בחו"ל. האוהלים שבהם הייתה נהנית כל כך הפכו למלונות יוקרה. חברותיה וילדיה הזהירו אותה. התקשרו גם אליו ואיימו שיתרחק ממנה, שיניח לה לנפשה. אבל הוא התעלם והיא התעלמה. העיקר שלא תישן באלכסון. אין מי שאוהב אותה עכשיו, אהבה אמיתית של גבר לאישה, כמוהו.




***

קשה האהבה כל כך, עד כי היא הופכת אותנו לעיוורים. אין לה גבולות של גיל ומקום וזמן, כי כולנו רוצים נתח ממנה.

לאה גולדברג נפטרה לבדה. אף גבר לא החזיק בידה. גם בידה של האישה לא יאחז אף אחד. כי ברגע שיתרוקן חשבונה או שתגיד לו "לא", הוא ייקח את רגליו ויעזוב אותה.

ובכל זאת, בשביל מנה קטנה של אהבה אנחנו, החכמים, ניתן הכל ונתעוור מרצון. הטיפשים ימשיכו להביט על הכל בהיגיון ולעשות בדיוק מה שצריך. רחמי עליהם ועל כל מי שלא העז לשלוח יד אל הלהבה. גם אם נכווה, העיקר שהרגיש.