בערב ראש השנה קראתי ב”מעריב” ראיון של בן כספית עם אהוד ברק; משנה מזוקקת של ראש ממשלה לשעבר. הזדעזעתי מהנחת היסוד של ברק על המציאות בארצנו. ממש יום לאחר שקראתי את הראיון, ביקרתי בפעם השלישית בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים. ושוב קראתי על המגילה של מלחמת בני האור בבני החושך. בני האור, אותה חבורת “ביחד” שישבה במדבר יהודה, ראתה עצמה כטהורה, כמגיעה כמעט לדרגת אלוהות. כל מי שאינו משתייך אליה (יהודים וגויים כאחד) הם אנשי הרוע. באחרית הימים ייערך קרב גדול בין בני האור לבני החושך; אנשי החושך יובסו, ואנשי האור יחזרו לירושלים, ותושכן בה מלכות שמיים. 
 

בתמונת המציאות שברק מצייר יש קווי דמיון, בעיניי, למגילה. שני מחנות ניצבים זה מול זה: המחנה האחד הוא לאומני אפל, קנאי, שהחזון שלו הוא יהודי משיחי הרואה בשליטה על כל ארץ ישראל את היעד הגדול, ואת חידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש. מנהיגו הוא נתניהו. זהו מחנה הבוגד בכל ערכי הציונות; הדבק המלכד את זהותו הוא האויבים מבחוץ ומבפנים. המחנה השני הוא המחנה שיש לו “לאומיות בריאה”, שמגלם את ערכי הציונות של הרצל וממשיכיו, שהחזון שלו הוא החזון הציוני־דמוקרטי. לא נאמר מי הוא המנהיג, אך ברק הוא מייצגו הנאמן והאותנטי. ועכשיו שני המחנות מתנגשים זה בזה, ואחד מהם יצטרך להיעלם.


דעתי שזאת תפיסה מעוותת של המציאות. ראשית, אני מזועזע מהתפיסה של “קרב לחיים או למוות”. האם אנחנו מצויים בסוריה, בתימן או בדמוקרטיה של מדינת ישראל? גם אם המילים נאמרו לתפארת המליצה, עצם השימוש בהן הוא מסוכן. מה פירושו שאחד המחנות יצטרך להיעלם? האם הכוונה להיעלמות פיזית, או לכך שאסור יהיה לדגול יותר באידיאולוגיה של המחנה המובס בדמוקרטיה הישראלית?


שנית, לדעתי לוקח ברק את מחנה הימין הקיצוני ומתארו כאילו זה המחנה הגדול של עם ישראל המצביע לליכוד או חובר אליו. ההשוואה הנכונה היא בין הימין
הקיצוני לבין השמאל הקיצוני. אלו רוצים ארץ ישראל כולה שלנו, ואלו רוצים ששום דבר לא יהיה שלנו, אלא במשותף עם ערביי ישראל, ובכללם כל פליטי 1948.

שלישית, כעיקרון אי אפשר לראות את כל המציאות רק בצבעי שחור ולבן, בני אור ובני חושך. יש מרכז גדול הנושק גם לשחור וגם ללבן, ואני משייך עצמי אליו. ובנוסף, איך אמר אלכסנדר ינאי ערב מותו על המאבק בין שני המחנות המתנצחים בתוך עם ישראל, הצדוקים מול הפרושים: צריך הכי הרבה להיזהר מהצבועים. היכן הם במשנתו של ברק? 


רביעית, ברק מצייר תמונה אידיאלית של מחנה בני אור, שרוח הומניסטית אלוהית נושבת בגבו. צר לי, אבל איני מכיר מחנה כזה בישראל, ולא בעולם. 

חמישית, אני נחרד כשאני שומע את הכינוי “בוגדים” מוטח בכל מי שמבקר את נתניהו או אשתו. ובו־בזמן הדבק המלכד את המחנה שברק מדבר בשמו הוא נתניהו. הוא האויב האולטימטיבי, השטן שמולו חייבים המאמינים להתלכד. בעיניי זה כבר משהו משיחי, אובססיבי, חזון נפילת נתניהו.