1. אמרנו לכם 

השאלה אינה איך קרה שמטוס רוסי נפל בעקבות תקיפה ישראלית בסוריה, אלא איך זה קרה רק עכשיו. בשנתיים וחצי האחרונות ביצעה ישראל (על פי עדות הרמטכ"ל עצמו) מאות תקיפות אוויריות דומות בשטח סוריה. זו מלחמה. העובדה שזו הפעם הראשונה שמטוס רוסי הופל בטעות (על ידי הסורים) היא לא פחות מנס. העובדה שאף מטוס אזרחי, עמוס במאות נוסעים, לא נפגע עד עכשיו, כנ"ל. מקרה כזה היה מוביל לקטסטרופה שאת אחריתה אין לדעת. 
 

בסופו של דבר, זה לא רק "מי הפיל", אלא גם "מי התחיל". מכיוון שמדובר במטוס רוסי ובמחדל סורי, ניתן להניח שהמשבר יחלוף. הרוסים הודיעו אתמול בבוקר על סגירת המרחב האווירי מעל סוריה, מה שיקשה מאוד על מטוסינו לפעול, אך לא ינטרל אותם. השגרירות הרוסית בתל אביב שחררה הודעה רעה מאוד מבחינת ישראל, בעוד מפקד חיל האוויר אלוף עמיקם נורקין מציג את העובדות בפני עמיתיו במוסקבה. מי שחשב שהמשבר חלף בעקבות דבריו המרגיעים יחסית של פוטין במוצאי החג, חושב עכשיו פעם נוספת. יחד עם זאת, חיל האוויר יודע לשגר את טיליו ממרחקים גדולים מאוד, והימים שבהם צריך היה לצלול מעל המטרה ולשחרר את הפצצה בנקודה מסוימת, חלפו מזמן. דבר אחד בטוח: קו האשראי שפתחו לנו הרוסים מעל סוריה הולך ונסגר. מרווח הטעות מצטמצם. בפעם הבאה, בעצם כדאי מאוד שלא תהיה כזו.
 

פעילותו של חיל האוויר (וחילות נוספים) בתחום הזה, המכונה בצה"ל מב"ם (המערכה שבין המלחמות), ייצרה בשנים האחרונות חיכוך חריף בין כל מי שטס מעל המרחב, וכמעט כולם טסים שם. אמריקאים, רוסים, צרפתים, בריטים, גרמנים, ישראלים, סורים, לבנונים, טורקים ושאר חברות קואליציה מערבית או מזרחית. במונחים אוויריים, המרחב הזה דומה לנתיבי איילון בכניסה לתל אביב ביום ראשון בבוקר. צפיפות טיסה אימתנית שקשה לשלוט בה או לווסת אותה בימי שלום, לא כל שכן בימי מב"ם. לזה צריך להוסיף את ההתנהגות הסורית: הם יורים כמו משוגעים.

בהיעדר מענה אמיתי ליתרון הטכנולוגי העצום של חיל האוויר, הסורים פשוט משגרים את עצמם לדעת. במאי האחרון, באירוע התקיפה של בסיס חיל האוויר הסורי 4T, שיגרו הסורים 170 טילי קרקע־אוויר לעבר המטוסים התוקפים. אז זהו, שזה לא ממש לעבר המטוסים התוקפים. זה בדרך כלל לכיוון הכללי של האויב. כלומר יורים סתם ככה, כדי לירות ולהגיד אחר כך שהניסו את התוקפים. מדובר בטילים שמסוגלים להתביית גם על מטוס תמים שעובר בדיוק בסביבה ולא מתכוון להפציץ שום דבר. 
 

זה בדיוק מה שקרה למטוס האליושין 20 הרוסי בלילה שבין ראשון לשני השבוע. והוא אפילו לא "עבר בסביבה", והוא אפילו לא היה שם בזמן התקיפה, אלא אחריה, כשהמטוסים שלנו כבר לא היו שם. משימתו של אלוף עמיקם נורקין, בפגישות אתמול במוסקבה, הייתה להמחיש בפניו עמיתיו הרוסים את אוזלת היד הסורית, את חוסר האחריות של מערך ההגנה האווירית הסורי, את היד הקלה על ההדק והזלזול המופגן בעובדה שיש עוד מטוסים באוויר וטילי קרקע־אוויר צריך לשגר רק לעבר מטרה אמיתית, קיימת, ולא "לרסס" את השמיים.

ליברמן. לא הצליח לפייס את שר ההגנה הרוסי. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

# # #
 

הראשון שהתקשר אחרי הפלת המטוס היה שר ההגנה הרוסי, סרגיי שויגו. לאביגדור ליברמן, כמובן. שויגו רתח. ליברמן פחות. הוא ניסה להציג בפני עמיתו את העובדות לאשורן. למרבה המזל, בנושא הזה אי אפשר לזייף ואי אפשר להמציא. אין פייק ניוז בפעילות אווירית. היום הכל ברור ומתועד דיגיטלית, כל מיקום של כל מטוס, כל שיגור של כל טיל, או פצצה. ליברמן לא הצליח לקרר את שויגו. הודעת משרד ההגנה הרוסי לא הייתה רחוקה מאוד מהכרזת מלחמה על ישראל. הסיבה פשוטה: ככל שהדרג נמוך יותר, כך הוא קרוב יותר לצד הסורי ורחוק מהצד הישראלי. בדרגי השטח, הרוסים והסורים נלחמים יחד, כתף אל כתף, כבר כמה שנים. גם חיזבאללה והאיראנים שם. לכן, מה שמוסקבה שמעה מלטקיה וחמיימים (בסיס אווירי סורי־רוסי) בשעות הראשונות זה גידופים ונאצות על חיל האוויר הישראלי. דרגי השטח של הצבא הרוסי וחיל האוויר הרוסי הטילו את האשמה על ישראל. הרי אם לא הייתה תקיפה, גם לא היו יירוטים. 
 

רק אחר כך, כשהתבררה התמונה האמיתית, הרוחות החלו להירגע והיה זה פוטין שהרגיע במסיבת העיתונאים שקיים במוצאי כיפור. אבל זה לא אומר שצלחנו את המשבר. הודעת השגרירות הרוסית בחמישי בבוקר הוכיחה שהוא עדיין כאן.
 

עכשיו כולם יגידו "אמרנו לכם". ישראל אומרת לרוסים: "אמרנו לכם שהפעילות של איראן וחיזבאללה בסוריה יכולה לגרום נזק ולסבך את המצב. הנה, זה בדיוק מה שקרה. הסורים לא יודעים לתפעל מערכות הגנה אווירית, הפלת המטוס שלכם הוכיחה את זה, נקווה שלא תציידו אותם במערכות יותר משוכללות, כי אז פוטנציאל הנזק יהיה גבוה יותר".
 

אסד, אחרי שהתנצל במכתב לפוטין, יגיד: "אמרתי לכם, ההשתוללות של ישראל במרחב האווירי שלי בסוף תפגע בכם, אם אתם רוצים להפסיק את זה, אתם חייבים לספק לי מערכות הגנה אווירית משוכללות יותר, זה הדבר היחיד שירסן את חיל האוויר הישראלי". 
 

איראן וחיזבאללה: "אמרנו לכם שחופש הפעולה שנתתם לישראל מעל המרחב האווירי הסורי יוביל לאסון. אתם חייבים לשים קץ לזה. הודעה שלכם, וזה נגמר. ישראל לא תעז להסתבך עם רוסיה. תגמרו את זה".
 

הרוסים יצטרכו להחליט. לנו הם כבר אמרו: "אמרנו לכם שאתם מגזימים. כמות התקיפות והאינטנסיביות שלהן היו חייבות להוביל למה שקרה. אנחנו שילמנו מחיר יקר, ואין לנו עניין לשלם מחירים על ההרפתקאות שלכם. אתם לא פועלים בסבירות, אתם הרפתקנים ואתם מגזימים. אנחנו יודעים שלא אתם הפלתם את המטוס שלנו, אבל ציפינו מכם להתנהג באחריות".
 

האירוע מאתגר את התפיסה ודרך הפעולה הישראלית בשלוש השנים האחרונות בגזרת סוריה־חיזבאללה־איראן. תפיסה שהונחלה בצה"ל על ידי הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, ואומצה (בתחילה בחשש ואחר כך בהתלהבות) על ידי הדרג המדיני. על פי התפיסה הזו, ישראל פועלת בתוך "חלון הזדמנויות" שמקנה לה חופש פעולה כמעט מוחלט במאמץ לסכל את ההתבססות האיראנית בסוריה ואת ההתעצמות החיזבאללאית הכרוכה בכך. 
 

למעלה מ־200 תקיפות של חיל האוויר (וגורמים נוספים) בוצעו במהלך הזמן הזה, עד כי כמעט הפכו לשגרה. לאיראן, סוריה וחיזבאללה היה יותר מדי מה להפסיד בנסיבות הקיימות, בעודם נאבקים נגד מרד מתפשט וקריסה סורית אפשרית. יכולתו העדיפה של צה"ל, בעיקר בתחום האווירי, יצרה מצב שבו הטילים הישראליים ממשיכים לטייל בשמי סוריה ואסד מספר לעצמו שיורד גשם. אחר כך הוא התחיל לשגר טילי נ"מ, אחר כך הוא התחיל לשגר כמויות גדולות של טילי נ"מ, עכשיו הוא משגר עשרות, לפעמים מאות טילי נ"מ, ומאיים. האם חלון ההזדמנויות נסגר? בצה"ל משוכנעים שלא. זהו האתגר הגדול ביותר שהוצב עד כה בפני המב"ם העוצמתי והנחוש של איזנקוט. חודשיים וחצי לפני סוף כהונתו.

גדי איזנקוט. צריך להתמודד עם גלי הלאומנות הקנאית שמתפשטת במקומותינו. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

 

2. צייצן הברזל

עד עכשיו יכול הרמטכ"ל להביט בסיפוק על כהונתו. היהלום שבכתר הוא המאמץ הנחוש למנוע את הכפלת חיזבאללה מלבנון לסוריה. הישג נוסף הוא הדברת גל טרור היחידים שפרץ באוקטובר לפני שלוש שנים, איים להפוך לאינתיפאדה שלישית ודעך (אם כי ממשיך לגרום נזק על אש קטנה, כמו רצח ארי פולד). גם ההצלחה לא להתדרדר למערכה מיותרת בעזה (מיותרת, כי הדרג המדיני לא מעוניין להפיל את חמאס, לכן מערכה כזו תיגמר בדיוק במקום שבו החלה, פלוס עשרות הרוגים בצד שלנו) נזקפת לזכותו. 
 

ועדיין, צריך איזנקוט להוכיח את עצמו מחדש בכל יום מול גלי הלאומנות הקנאית שמתפשטת במקומותינו. זה לא מתחיל ונגמר בטרולים, בוטים או סתם גדפני ימין ברשתות החברתיות. ההשראה נפתחה למעלה. הכי למעלה. זה החל בהתהפכות של ראש הממשלה (בהשראת בני ביתו) בפרשת אלאור אזריה, שנתנה את האות להפיכת צה"ל לצבא תבוסתני שמנסה בסך הכל להתרפס בפני הערבים (האמת הפוכה לגמרי, אבל מי סופר), וזה נמשך כל הזמן, כל הדרך, בכל מצב ומזג אוויר.
 

דוגמה מצוינת להפקרות הזו אירעה השבוע. זה התחיל בכותרת צעקנית באחד העיתונים שלפיה "צה"ל שוקל: מחבלים יוכלו לבקש קיצור עונש". ועוד: "ועדה תבחן שחרור מוקדם של רוצחים". מיד התקשרתי וניסיתי לבטל את המנוי שלי על צה"ל, אבל בשירות הלקוחות בקריה לא ענו. מה יכול אזרח מהשורה להבין מהכותרת הזו? שצה"ל בעצם מנסה לחלץ מחבלים מהכלא. מכיוון שעל נתניהו כבר אי אפשר לסמוך, מאז שחרר יותר מאלף רוצחים בעסקת שליט חלפו שבע שנים, נחלץ צבא ההגנה לישראל לטובת הרוצחים (בשירות הקרן החדשה כמובן).
 

חדי העין שמו לב בוודאי שממש בבוקר פרסום הכותרת הזו, כמעט במקביל, עלתה תגובתו המרגיעה של שר הביטחון, שלפיה "כל עוד אני בתפקיד אף מחבל לא ישוחרר ואף עונש לא יקוצר". למחרת התנוססה באותו עיתון הכותרת הצעקנית לא פחות שלפיה "ליברמן הורה לצה"ל להקפיא את הקמת הוועדה", או משהו כזה. את אנחת הרווחה הקולקטיבית שנשמעה באותו רגע אפשר היה לשמוע עד נוקדים. 
 

אבל זהו, שעוד באותו ערב פורסמה במהדורת חדשות טלוויזיונית נצפית כותרת שלפיה "המדינה קיצרה את עונשם של שני מחבלים הקשורים ברצח לוחמת מג"ב הדס מלכא". אכן, דרמה מטורפת. לא רק שהקימו ועדה כדי שאפשר יהיה לקצוב ולקצר עונשם של רוצחים, מתברר שכבר קוצבים ומקצרים אותם. ליברמן הקפיא? מאוחר מדי. הסוסים, כלומר הרוצחים, כבר ברחו מהאורווה. בקצב הזה צה"ל יתחיל בקרוב להסגיר אזרחים ישראלים בכוחות עצמו לידי חמאס. נו, טוף, יגיד לעצמו האזרח הממוצע, מי שנותן לג'ורג' סורוס לכתוב את הוראות הפתיחה באש, שלא יתפלא אחר כך שמפקד פיקוד המרכז משלים הכנסה כסייען של חמאס.
 

הפעם, הראשון להגיב (ולזהות) היה דווקא ראש הממשלה, שהודיע שהוא מתנגד לקציבת עונשם ושחרורם המוקדם של אותם מחבלים ויפעל למניעתו. דובריו מיהרו כל כך (להקדים את שר הביטחון) שלא בדקו ומצאו שאחד המחבלים הללו שוחרר כבר לפני שלושה חודשים ואת הנעשה אין להשיב. אבל העיקר שצייצנו תגובה והכינו את שר הביטחון, או שר החינוך, בתחרות "צייצן הברזל". 

נתניהו. הראשון לזהות. צילום: מרק ישראל סלם

 

# # #
 

עכשיו נתפנה לעובדות: מחבלים הנשפטים בבתי כלא בתוך ישראל, נשפטים על פי החוק הישראלי. אין בלתו. לנשיא המדינה יש סמכות לקצוב את עונשם, בעקבות המלצה של "ועדה ממליצה". כל זה על פי חוק, שקיים מ־2001. בפועל, זה לא קורה. עונשם של מחבלים רוצחים לא נקצב, והם לא משתחררים בניכוי שליש, נקודה. שחרורים כאלה מתרחשים, במשורה, לעתים נדירות במקרים קלים יותר, בעיקר סייענות מהדרג הנמוך (ללא מודעות נפשית). כפי שקרה עכשיו.
 

מחבלים הנשפטים בפני בית משפט צבאי בשטחים, אינם נשפטים על פי החוק הישראלי אלא על פי חוק השיפוט הצבאי. גם להם יש, ותמיד הייתה, הזכות לבקש את קיצור או קציבת העונש. עד עכשיו הכתובת שלהם הייתה מפקד פיקוד המרכז. כמה פעמים זה קרה? כמעט אף פעם. צה"ל לא משחרר מחבלים או קוצב את עונשם, בטח לא כשמדובר ברוצחים. כך היה תמיד, כך גם יישאר. מדיניות מפקד הפיקוד מחמירה הרבה יותר ממדיניות ועדת ההמלצות הפועלת בתחומי הקו הירוק.
 

אז מה השתנה? בפועל, כלום. בפרקטיקה, השתנתה הפרוצדורה. אין שינוי מדיניות, אין החלטה לקצוב עונשי מחבלים, אין כלום. הכל כלאם פאדי. אחד הספינים העלובים אי־פעם. מה כן קרה? לפני כמה שנים עתר מחבל לבית המשפט המחוזי נגד החלטת מפקד פיקוד מרכז שלא לקצוב את עונשו. העתירה נדחתה, אבל בית המשפט כתב כי "מן הראוי להקים באזור ועדה בהרכב ובסמכויות דומות ככל האפשר...על מנת שמצבם של אסירי עולם, כמו העותרים, יהיה דומה למצבם של אסירי עולם שנשפטו בבתי המשפט בישראל". גם להמלצה הזו אין משמעות אמיתית, כי מצבם של המחבלים אסירי העולם הנשפטים בתחומי ישראל ידוע: הם לא מקבלים שחרור מוקדם. מה שכן, יש להם ועדה.
 

אותו אסיר המשיך לבית המשפט העליון. גם כאן, העתירה נדחתה (אף על פי שהעליון הפך, כבר מזמן, לסניף של גדודי עז א־דין אל־קסאם). במהלכה, עודכן בית המשפט שכבר החלה (בעקבות המלצת המחוזי) עבודת מטה להקמת "ועדה מייעצת" גם בשטחי איו"ש, כדי להשוות את המצב כנהוג במדינה מתוקנת. השופטים בירכו על כך והוסיפו דרבון נוסף. בצה"ל לקחו את זה ברצינות, מתוך ההבנה שאין סיבה שלא תהיה פרקטיקה דומה למחבלים כאן ושם. הרי בסופו של דבר, את התוצאה הסופית זה לא משנה.
 

עבודת המטה הושלמה בצו שנחתם ב־28 באוגוסט על ידי מפקד פיקוד המרכז. הצו קובע שההסדר שקיים בישראל (עם הוועדה) יחול מעכשיו גם באיו"ש, אבל מחמיר מאוד את תנאיו: בישראל מחבל יכול לבקש קציבת עונש אחרי שריצה 30 שנה. באיו"ש, אחרי שריצה 40 שנה לפחות. בכל מקרה, בשני המקרים, קיצוב עונש הוא לא יקבל, עם הוועדה או בלעדיה. וצריך שוב להדגיש: מדובר בוועדה ממליצה. שיקול הדעת וההחלטה הסופית נשארים של מפקד פיקוד המרכז. אין למפקד הפיקוד הזה, הבא אחריו, לא בפיקוד המרכז ולא בפיקוד הצפון ולא בפיקוד הדרום ולא בפיקוד דיזנגוף כל כוונה לקצוב עונשם של מחבלים רוצחים. אין שינוי מדיניות. הכל בסדר. אפשר להירגע.
 

הבעיה היא שבימינו אף אחד כבר לא מתעניין בעובדות עצמן. הן לא מפריעות לכותרות להצטעק, לפוליטיקאים לפברק ולמפקדים, אחר כך, להצטדק. הנה, איזנקוט הסמולן כמעט שחרר רוצחים, מזל שאיווט וביבי הסתערו ברגע האחרון ומנעו את זה בגופם. 
 

בלהט הספין, אף אחד לא שם לב שצעקני הימין פעלו כאן כנגד החזון שלהם־עצמם. הם הרי חותרים בכל כוחם לסיפוח השטחים. להחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון. בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך זוחל, שלא לומר דוהר, של סיפוח דה פאקטו, טיפין־טיפין. והנה, לפתע, כשמדובר בהחלת חוק ישראלי שלא מתאימה להם, הם מזדעקים. כאילו מישהו באמת מתכוון לשחרר מחבלים רוצחים מבתי הכלא (חוץ מנתניהו, שמחזיק בשיא הזה, כידוע). מה שחמור הוא, שעל הדרך הופכים, שוב, את צה"ל לשק החבטות המיידי של כל זב ומצורע. כאילו שיש לנו צה"ל חלופי. נדמה לי שעלינו, בתקשורת המקצועית, מוטלת האחריות לנסות לא ליפול לספינים האלה. אני כותב את זה כמי שכבר נפל, יותר מפעם אחת. לא מאוחר מדי להתעשת.

קלמן ליבסקינד. טועה ומטעה

 

3. רוח המפקד

עמיתי קלמן ליבסקינד הקדיש את טורו הקודם במוסף הזה להסתה בתקשורת וברשתות החברתיות נגד נתניהו. בדרך כלל אני לא שש להגיב על טוריו של ליבסקינד. זה מעייף. בדמוקרטיה, כל אחד זכאי לדעתו, והעובדה שמעל דפי "מעריב" אתם יכולים למצוא את כל הדעות, גם במחוזות הטרלול הרחוקים ביותר (אין הכוונה כאן לליבסקינד), די משמחת אותי בדרך כלל. 
 

הבעיה היא שחלק מקוראי העיתון הזה רואים בי, שלא בטובתי, את האחראי המיניסטריאלי על ענייני ליבסקינד. יש כאלה שמשגרים לי עותקים מהמיילים הזועמים שהם כותבים לו (אני מקווה שאלה ששולחים מיילים זועמים נגדי, מכתבים גם אותו...), ומדי פעם דורשים ממני לענות לו. השבוע אני חושב שחשוב לענות לו. הנה פסקה של ליבסקינד: "לפי כל קנה מידה, השיח שמתנהל היום בשמאל נגד נתניהו הוא חריף יותר, בוטה יותר ומסוכן יותר מזה שהתנהל מול יצחק רבין המנוח". 
 

ליבסקינד טועה ומטעה. נכון, הוא הוסיף הסתייגות: "הוא לא מסוכן במובן של ביטחונו האישי של ראש הממשלה", הוא כותב על "השיח שמתנהל בשמאל נגד נתניהו". טוב שהסתייג. אז אם אין סיכון לביטחונו האישי של נתניהו, מה הבעיה? ההתלהמות? האם דרך הביטוי הקיצונית, המינוחים החריפים עד מאוד וההשתלחויות ברשתות הם המצאה של השמאל? לא. ממש לא. נדמה לי שבכל הקשור לתופעות המודרניות הללו, לשמאל יש עוד הרבה מה ללמוד מהימין. אני די כשיר לעדות בתחום הזה, כי אני חוטף משני הכיוונים, כמעט באופן שווה. מהשמאל ומהימין. תאמינו לי, פחד אמיתי, כזה שמלווה בזיעה קרה ובחששות להיקלע לסמטאות חשוכות במקומות הלא נכונים, פוקד אותי כשמדובר באיומים מימין, לא משמאל. החבר'ה בשמאל ארסיים יותר, מתוחכמים יותר, אבל במקרה הכי גרוע הם יכתבו נגדי שיר. או גרפיטי. בימין, ובכן, בימין זה שונה לגמרי.
 

מכיוון שההתלהמות ברשתות שוצפת מכל עבר וכל הצדדים נגועים בה, אין שום טעם בלכלות אנרגיה סביב הוויכוח "מי התחיל". אני משוכנע שנתניהו, בנו וצייצניו הם שהכתיבו את הקו שלפיו הכל מותר, אותו ייבאו מקמפיין טראמפ. ליבסקינד חושב אחרת. לא נורא. השאלה היא, מאיזה כיוון אנחנו צריכים לחשוש. מי משני הצדדים בישראל, שמאל או ימין, מועד יותר לאלימות פוליטית. ובכן, כאן אין מקום לוויכוח. הטבלה, כמו שאומרים, אינה משקרת. מברוך גולדשטיין דרך עמי פופר, יונה אברושמי ועדן נתן־זאדה, המחתרת היהודית ו"מחתרת בת עין", אלירן גולן וג'ק טייטל, אפשר להמשיך עם הרשימה הזו עד מחר בבוקר. גולת הכותרת, כמובן, היא רצח ראש הממשלה יצחק רבין. רצח שבוצע בידי יהודי מוסת. מה שבאמת מקומם בטור של ליבסקינד הוא הניסיון הפתטי שלו לתת לנתניהו, שוב, פטור גורף מההסתה שהתנהלה נגד רבין בשנתיים שלפני הרצח.
 

הנה תזכורת: בספרי האחרון על נתניהו ("נתניהו: ביוגרפיה", ידיעות ספרים) מובא סיפור שבו אחד מאנשי צוותו של נתניהו בשנים 1994־1995, פסיכולוג המונים בעל שם, שיגר התרעות, בכתב ובעל פה, לנתניהו ואנשיו, לפיהן "אתם מוציאים את כל השדים מהבקבוק". האיש, חובש כיפה שהתגורר באותם ימים בהתנחלות (כאילו זה משנה משהו למישהו, ע"ע רוני אלשיך), הזהיר, וחזר והזהיר, כי פעילותם האלימה של פעילי ליכוד סביב הופעותיו של רבין ובאירועים פומביים באותם ימים, עלולה "לשחרר יצרים אלימים שיהיה קשה מאוד לרסן". האזהרות הללו נתקלו בהתעלמות בוטה. נתניהו לא נמדד באותן שנים רק במה שאמר מעל הבמות, אלא גם בהוראות שחילק לפעילים שהרתיחו את הרחובות והיצרים. אחרי הרצח, הפסיכולוג כתב לנתניהו ואנשיו מכתב ארוך, שלא נחשף עד היום, ופרש. עד היום הוא מסרב לדבר על התקופה ההיא.
 

אין היום התרעה ספציפית של ראש השב"כ נדב ארגמן לחייו של נתניהו, מכיוון שמאל. אין התרעה ספציפית לחייו של מאן דהוא, מכיוון שמאל. הסיכוי שפעילי ימין יותקפו פיזית בהפגנת שמאל קטן לאין שיעור מהסיכוי שפעילי שמאל יחטפו בראש בהפגנת ימין. אפילו החבר'ה של מני נפתלי ואלדד יניב, שמנהלים מחאה נגד היועמ"ש מנדלבליט, הם חבורת חנונים, רובם בגיל פנסיה ומעבר לו, כפי שנחשף בצילומי המחאה ההיא מול בית הכנסת של היועץ (בניגוד למה שהופץ בידי אנשי משרד המשפטים קודם לכן). אנחנו דמוקרטיה. מותר להפגין. מותר גם לקיים הפגנות מעצבנות, מקוממות ולא מנומסות. כשמתחילים להסית, זה הופך להיות מסוכן. על פי הטבלה ובהתאם לסטטיסטיקה, בעידן המודרני, זה מסוכן בעיקר מצד ימין.
 

גם ההתבכיינות הקבועה של ליבסקינד וחבריו על "התקשורת העוינת" לנתניהו מתחילה למצות את עצמה. ליבסקינד מזדעק ממקומו כבעל טור מרכזי ב"מעריב" ומחזיק הפריים טיים היוקרתי של רשת ב' ("קלמן־ליברמן" המצוינת). בגלי צה"ל הפריים החזק ביותר הופקד בידיו של ישי שנרב הצעיר, מתנחל חובש כיפה, ואילו בועז ביסמוט משגיח מקרוב על רזי ברקאי. משבצת שידור יוקרתית ניתנה גם לעירית לינור וקובי אריאלי, ועל ההשתלטות הלא־עיתונאית על פריים אחר־הצהריים אני פוסל את עצמי מלכתוב. 
 

בתחנה המצוינת שבה גם אני משדר (103), הטון הבולט היום הוא ימין: אראל סג"ל וינון מגל זכו למשבצות שידור יוקרתיות בלב הפריים הרדיופוני (וזה אחרי שאריה אלדד השתלט על הבלטה שלי ב"חמש עם"). העיתונאי הכי משפיע ובולט בטלוויזיה הוא עמית סגל. חובשי כיפה נותנים את הטון (המשובח) בכל מקום, וטוב שכך. התקשורת הפכה מגוונת יותר, ימנית הרבה יותר, ואין לי שום בעיה עם זה. זאת ועוד: רק לימין יש ערוצי טלוויזיה משלו (20), ערוצי רדיו משלו (ערוץ 7), אין ספור עיתונים משלו ("בשבע", "מקור ראשון"), ועוד לא דיברנו על עלוני בתי הכנסת ועל התחנות הפיראטיות ועל העובדה שפלטפורמת השידור הנצפית ביותר במדינה היא בכלל דף הפייסבוק של בנימין נתניהו. 
 

כל זה לא מונע מהם להמשיך ליילל. קוראים לזה "רוח המפקד". כל עוד ייוותר כיס התנגדות בודד שבו נמתחת ביקורת על המנהיג העליון, הם לא יירגעו. ואחרי זה? ימצאו אויב חדש מבפנים.

יאיר לפיד. אצלו יש רק אופציה אחת: להצטרף אליו כמספר 2. צילום: מרק ישראל סלם

 

4. מי נגד מי

בינתיים ריח הבחירות הולך ומתחזק. ל־7 מיליארד השקלים שהבטיח נתניהו לפני שבועיים לגמלאי המשטרה אפשר להוסיף עכשיו את 20 מיליארד השקלים שהלאים השר חיים כץ מהביטוח הלאומי, את המיליארדים שיעלה להעלות עוד פלשמורה (כפי שנתניהו הבטיח השבוע) ואפילו את קריאתו הנרגשת של "שר המדע" אופיר אקוניס לביטול המס על הבורסה (אחרי שהצליח לפגוע במחקר המדעי, הוא עובר לשוק ההון). אם כולם מיידים מיליארדים זה בזה, סימן שהקלפי מתקרבת.
 

לאור כל זאת, מתגברת ההתרוצצות במערכת הפוליטית. לאף אחד עוד אין מושג מי נגד מי. הידיעות על המפלגה שמקים בני גנץ מסתובבות כבר כמה חודשים, עכשיו התמונה מתחילה להתבהר. גנץ מינה לאחרונה את תא"ל (במילואים) חסון חסון, אחד הלוחמים הנועזים והמצול"שים שיצאו מהעדה הדרוזית, לדירקטור מטעמו במדרשת שדה בוקר. לא אפול מהכיסא אם חסון, המחוזר על ידי גורמים פוליטיים רבים, ימצא את עצמו בפלטפורמת גנץ. אותו דבר לגבי אלופה במילואים אורנה ברביבאי. 
 

גם אהוד ברק מנסה להמריא מתחת לרדאר. לפיד ממשיך במרתון שיחות עם כולם, אבל אצלו יש רק אופציה אחת: להצטרף אליו כמספר 2. במחנה הציוני התסיסה נמשכת, ואורלי לוי מחממת מנועים. כל תרחיש אפשרי, כל חיבור בא בחשבון, הכל פתוח.

bencaspit5@gmail.com