אני מביט בעצמי במראה. העייפות מבעד לעיני בולטת. כאילו הייתי מיצג של מחאת הורים על כך שרק סיימנו את החופש הגדול ושוב חגים. אני חושב לעצמי על כמות הפעמים שציינתי בפני אנשים ש״עלק נגמר החופש הגדול, פייק ניוז, בספטמבר יש רק תשעה ימים שהגן פועל״.

האמת היא שאני מגעיל את עצמי על שהפכתי לחבר במועדון ההורים הממורמרים. באופן אישי אינני יכול לסבול את הקטע הזה שבו אני פוגש הורה שמיד מתלונן על הקושי הבלתי נסבל של ההורות ומיד מכתיר את הילד שלו כ״טרוריסט״ או ״דאע״שניק״ או ״חמאסניק״. זה נכון, הורות היא עבודה קשה ואינטנסיבית הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין, במיוחד בחופש הגדול ובפייק ספטמבר. התלוננות באיזשהו אופן היא אקט של פריקה נפשית, אבל לפחות אל תביאו לעולם עוד ילדים. לי אין תוכניות להוליד עוד אחד. אבל אני היוצא מן הכלל. ילד אחד במדינת ישראל נחשב לעניין שהוא בגדר סטייה. אז כולם מתלוננים כל היום ומביאים לעולם עוד ילדים. מזוכיזם ארץ־ישראלי טהור.

לא מעט זוגות מתגרשים בשנה הראשונה להולדת הילד הראשון. זה ידוע. קשה להסביר את זה, לפרוט את זה לדברים ספציפיים, אבל בואו נגיד את זה כך: אם זוגיות ללא ילדים זה כמו להטיס טיסן באמצעות שלט, זוגיות עם ילדים זה כבר להטיס מטוס קרב אמיתי. ההבדל ברמת המיומנות הנדרשת הוא עצום. אתה צריך להסתגל לסיטואציות רבות שמעולם לא נתקלת בהן.

אני מניח שהדבר הבולט ביותר שאפשר לזהות בהשפעת הרחבת התא המשפחתי על הזוגיות הוא התרחקות. היא נגרמת מכוח התשישות, העייפות וההתמקדות הטוטאלית בילד ובגידולו. כשאתה מפנה את כל תשומת הלב שלך לטובת הילד, קשה להעניק גם תשומת לב למערכת היחסים. אתה צריך להיות חתיכת בן זונה עקשן בשביל לשמור על איכות הקשר הזוגי בתוך המשימה הלא פשוטה של גידול ילד.

שמעתי על זוגות עם ילדים שבסוף כל יום יושבים במרפסת עם כוס יין ועושים את הפעולה המשונה הזו שנקראת ״לדבר״. זה חוק שהם החליטו עליו. אני לא נוגע באלכוהול וגם לא ממש מחבב חוקים. אפשר לראות את ההשלכות של זה בכך שאם תשאירו אותי ואת אשתי לבד לא נדע מה לעשות זה עם זה. בכלל, אני חושב שאולי אחת לחודש יוצא לנו לדבר על משהו שלא קשור לילד. הוא הפך למרכז של חיינו, וטוב שכך, הוא באמת יצור מושלם ומופלא, אבל העיסוק בו נוטה לבלוע את כל השאר.

בארבע וחצי השנים האחרונות, מאז שהילד נולד, אשתי ואני גדלנו והמשכנו למקומות אחרים. היא נדדה למקומות משלה ואני הפלגתי בעיקר לכיוון חדר העבודה, שם נתתי לעצמי להיסחף אל תוך אין ספור פרויקטים.

לא מזמן עברנו לדירה שכוללת מרפסת צמודה לחדר העבודה, כך שאני אפילו לא יוצא מהחדר לטובת פסיעה למרפסת הראשית בשביל לעשן. נבלעתי בתוך חדר העבודה לזמנים כל כך ממושכים, עד שאני כל הזמן חושב לעצמי שלא רחוק הרגע שבו אשתי תדווח עלי כנעדר במשטרה. המרפסת הזו פונה לגינה פנימית של קומפלקס הבניינים שאני גר בו. הדבר המדהים הוא שמעולם לא יצא לי לראות שם מישהו. ואני מעשן הרבה, יותר מקופסה ביום, כך שיוצא לי להיות לא מעט במרפסת ולהביט אל הגינה הזו.

האמת היא שזו גינה מדהימה: דשא גזום, ספסלים ומעליהם עצים עם ענפים עבים שמטילים צל. יש שם אפילו שני שערי כדורגל קטנים. אבל איש לא בא לשם. אין לי מושג למה, אבל זה בסדר, בארבע וחצי השנים האחרונות גיליתי שיש כל כך הרבה דברים שאין לי מושג מדוע הם מתרחשים. אני חי במין בועה של עבודה עם פסקול של רשימות השמעה מובנות באפל מיוזיק שמתנגן מהרמקולים של המחשב.

מדי פעם הבועה הזו מתפוצצת לי בפנים, ואז אני נזכר בכישלון המוחץ של הורי, שבמקום לגדל אותי היו עסוקים בעצמם. תחושת חוסר האונים שבה גדלתי חוזרת אלי ואני מכריז בפני עצמי שלא אתן לילד שלי לגדול עם תחושות כאלה. נראה לי שארשם לחוג הטסת טיסנים באמצעות שלט.