זה היה בשעת בין ערביים עם תנאי אור וצבע שרק שעות בין הערביים יכולות לספק. ברדיו התנגנו שירים ישראליים, ואז זה הגיע: “אהובתי, חיפשתי כבר בכל הירידים / אהובתי, שאלתי כבר את כל הנוודים / שעוברים ורואים דרך כל הנשמות / זה קשה, הם אומרים, לכולם פנים דומות". “אהובתי" של “משינה", כמובן. לשיר הזה שמורה לי חיבה מיוחדת, כי הוא מזכיר לי פרק ישן וטוב. צלילים, כמו ריחות, מפיחים חיים בזיכרון. תשמעו איזה יופי, אמרתי לילדים שלי. זו הפעם הראשונה שאני שמה לב לזה שהשיר הזה נשען על פסוקים מ"שיר השירים", ואם תשאלו אותי, מהיפים שנכתבו: “על מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו. אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת... מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבֲבִים בָּעִיר. אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם?". 

פירות בטני אשר ילדתי בייסורים הקשיבו לי במבט שלא ידעתי לפצח את פשרו, אז שקעתי שוב בספר וצללתי פנימה לתוך הספה. כמה דקות אחר כך התפתח ויכוח ביניהם. מיד נכנסתי לנעלי השפיץ של הבוררת. “עזבו, על השטות הזו לריב?", אמרתי להם, “זה הרי בטל בשישים. אתם יודעים מה זה בטל בשישים? זה זניח. חז"ל אומרים שמאכל כשר יישאר כשר אם נמהל בו מאכל אסור ביחס שאינו עולה על 1:60". המבט ההוא, מקודם, חזר. הפעם הוא לווה בהכרזה. הצמד עמד מולי וצעק: “הדתה!". הרגשתי שאני לא נושמת. כי אולי זה מצחיק אם זה נכתב כסצנה לסיטקום עם צחוק מוקלט ומתוזמן, אבל אותי זה לא מצחיק בכלל. 

“בהרמת אצבע - למי מפריע שחב"ד הציבו דוכן כפרות במרכז המסחרי ברמת בית הכרם?", כתב בערב יום כיפור מישהו בקבוצת הפייסבוק השכונתית שלנו. כפרות בכסף, רק שיהיה ברור, לא תרנגולות אומללות חלילה. כסף שהולך אחר כך לצדקה. אחר כתב בראש השנה (הנוסח במקור): “איזה כייף השכונה מתחרדת... תקיעות שופר בהמונהם...", ואחר כך גם חיזק את דבריו: “תוקעים לי בשופר בהתרסה!". תוקעים לו בשופר בראש השנה בהתרסה. להכעיס. זו הטענה המרכזית שלו, של בחור יהודי חילוני - או לא חילוני, זה לא משנה - במדינת ישראל. אני רק מדמיינת מה היה קורה אילו את אותו פוסט היה כותב, נגיד, מישהו בארצות הברית או באירופה. 
***
עכשיו, עגלה ריקה שכמוני מתקשה לקבל את זה, כי בכנות, החגים האלה ומה שקרה סביבם שברו לי את הלב. הדתה, אמרו לי בבית שלי. ומה זו בכלל הדתה? אדם חילוני, נאמר, כל כך לא בטוח בדרך חייו שהוא מפחד שיתיזו עליו מי הדתה שישטפו את מוחו, והוא יהפוך באחת לחרדי? עכשיו תגידו לי, “הנה, גם למערכת החינוך ההדתה פלשה", ואני אגיד לכם שמרוב בהלה, רבים וטובים כבר אינם מבדילים בין היהדות כדת ליהדות כתרבות ועולם שלם שדתות אחרות וערכים נפלאים צמחו מתוכו. ולא, ההיא שסובבה את פניו של בנה בן השלוש ברכבת הקלה באגרסיביות שלוש פעמים, שמא יראה את מרפקיי החשופים, למרות שהמסכן לא חשב בכלל להסתכל לכיוון, היא לא חרדית בעיני. התואר שלה כלל לא גזור מהעולם הרליגיוזי, אלא מתחום שונה לגמרי. 
בורות כמו בורות, תמיד תתרגם את המציאות בהתאם לצרכיה. בורות חילונית מתרגמת כל סממן יהודי – בלי קשר לדתי או לא - למעשה חרדי קיצוני. כמוה בורות חרדית, שיכולה לתרגם כל דבר שלא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמה, למרידה באל. כמו שאני לא מורדת באלוהים כשאני הולכת עם מכנסיים במאה שערים, ככה לא כל דבר בעל אופי יהודי פוגע לי בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. 
אתה חילוני? נהדר. השתמש בטיעונים שיש בהם ממש. אל תעקר את הדברים שלך ממהות. גדל את ילדיך על ערכים שאתה בוחר, שאינם לעומתיים, ערכים שאינם מסריחים מאנטישמיות. ערכים מוצקים וטענות מבוססות. מפריע לך שהחרדים מקבלים אינסוף פטורים ממסים ומשירות צבאי? תפעל לשינוי. מפריע לך שחב"ד הציבו דוכן? התקשר למוקד העירוני וברר אם הדוכן חוקי. מכעיס אותך שבשכונה חילונית פתאום צצה ישיבה? תתחיל להגיש התנגדויות לוועדה המקומית. שב לחבריה על הזנב ותזכיר לה מי עובד אצל מי. רתום חברים ושותפים לדעה כדי לעשות מעשה.
מרגיזה אותך העובדה שבמרכז המסחרי יש חגיגות חסידיות לכבוד סוכות? תנשום עמוק ודמיין שאלה דרבוקות ומוואלים, ותעוף על האותנטיות. אחר כך דמיין את עצמך בטיול אחרי צבא, יושב אצלם, החצופים האלה שעושים שמח בחג היחיד שמצווה בו לשמוח, בבית חב"ד בטיז־אל־אמו. אתה ושכמותך, רוצו לפוליטיקה או תתפקדו למפלגות שפועלות בתחום, ותפסיקו לבלבל לנו את המוח בפוסטים, שיחות והודעות שזורעים שנאה, בהלה והרס. ידענו פה מספיק חורבנות ואין לי זמן לארוז מזוודות לגלות הבאה. אני, יש לי ילדים להאכיל. תודה ושנה טובה מהעגלה הריקה. ריקה, אבל יהודית. 
בדק בית 
 
דרכים רבות פותחו על ידי הורים במטרה לבדוק את הטמפרטורה של האוכל. כותבת שורות זו פיתחה דרך משונה במיוחד, שבמסגרתה היא מרגישה את חומם של האדים באמצעות תחיבת אפה לצלחת, במרחק סביר. אחרים תוחבים אצבע, ועל מופע הנשיפות לפני שכל כפית נכנסת לפי התינוק מיותר להכביר מילים. לכך יש פיתרון מבריק: כפית סיליקון (בלי האויב החדש, ביספנול A) שמספק מדד לטמפרטורת המזון. בגדול, קצה הכפית משנה את צבעו כאשר מזון התינוק חם מדי (43 מעלות ומעלה) כמו תמרור אזהרה. שפת הכפית רכה, וידית האחיזה רחבה מספיק לאחיזה נוחה. הכפיות עשויות סיליקון. תשואות חמות. 
 
 כפיות בטיחותיות של Nuby, מחיר: 35.90 שקלים לארבע יחידות 

צילום: יח"צ

המלצתרבות

לא מזמן ישבנו ותהינו לעצמנו מה קורה עם חתולנו פוצי בשעות שאנחנו עוזבים את הבית. הרעיונות היו מגוונים ונעו בין מסיבת חתולים המונית לשיח גלריה גבה מצח. כמו בהזמנה, תיאטרון “קליפה" עולה עם הצגת הילדים “מה קורה עם שבתאי?" שמתייחסת בדיוק לשאלה הזו: מה עושים בעלי החיים כשהאנשים הקרובים אליהם לא איתם? “שבתאי מסכן! לבד בבית בלי ידיד או שכן. מה הוא עושה כל היום לבדו? הלוואי והייתי שם לידו", אומרת הילדה עמליה על כלבה האהוב שבתאי, ופותחת פתח לצופים הצעירים (50 דקות, בני 3־8) לשוטט איתה בין גבולות הפנטזיה למציאות היומיומית.

צילום: תיאטרון קליפה


בהצגה רווית דמיון, צבעונית ומוזיקלית (אפילו “קווין" קופצים לביקור) הילדים הנלהבים לוקחים חלק פעיל בחייהם של שבתאי ועמליה. ד
"מה קורה עם שבתאי?" כתיבה, עיצוב ותפאורה: אורית ברגמן. בימוי וכוריאוגרפיה: מיכל הרמן ואלון שוובה. 13.10, 27.10, 11:30, תיאטרון קליפה, תל אביב