צלם הפורטרטים מייקל אבדון - נכדו של ריצ'רד אבדון, צלם הפורטרטים, הגלמור והאופנה - נולד ב–16 בינואר 1991. בגיליון 11 בנובמבר של השבועון "New York", שעבורו הוא מצלם תוך כדי דשדוש בעקבות סבו המפורסם, מפרסם אבדון פורטפוליו מרשים של פצועים, שורדי מעשי ירי המוני באמריקה, החל משנת 1946. זה תיק עבודות מרשים בשחור–לבן. האובייקטים ניצבים על רקע לבן, המנטרל כל ניסיון לדלל ולמהול את האפקט התוקפני, המתריס והחינוכי של גופם המנוקב כדורים. כדי לא להתחמק מההיגד המערכתי החזק בעידן שבו הפכה התקשורת לשק האגרוף של נשיא שברגיו רופפים ונתיכיו מאיימים להישרף, שם "ניו יורק" על השער צילום של אנתוני בורג'ס, נער שחור וצנום, שנפצע באורח קשה בטבח שנערך בפברואר השנה בבית הספר התיכון "מרג'ורי סטונמן", בפרקלנד, פלורידה. נוסף לצלקות התופרות את גבו ושקית הקולוסטומי המחוברת לבטנו, יש לבורג'ס חתך פתוח בגבו, כקופסת שימורים שניסו לפתוח בסכין.



עוד בפורטפוליו: נערה מסנטה פה שאיבדה יד; ילד בן 8 שחטף קליע של 357. מגנום בלחיו; נער בכיסא גלגלים, בחור מהטבח בווירג'יניה–טק (2007) המצולם בעירום אחורי כדי להראות את צלקת הקליע שחרץ את הלחי הימנית של עכוזו. רוב הצילומים היגייניים, סטריליים, נוחים להתבוננות, חלקם אפילו אינם מראים נזק היסטורי שגוף בן 90 מצליח למחוק אחרי 70 שנה מפציעתו.



בימים אלה של תחילת השלב האקטיבי של תנועת ההתנגדות הפוליטית לטראמפ (The Resistance), וחודשיים לפני השבעת הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים, איני מקל ראש באומץ הלב הציבורי של עורכי "ניו יורק". השבועון שלנצח נושם את אדי המפלט של "ניו יורקר" היוקרתי והאליטיסטי, אף שבשנה האחרונה לפחות סיפק "ניו יורק" סחורה טובה, נוגעת ללב וקולעת בהרבה ממבצרם האינטלקטואלי של "המומיות הגמדיות". אם קצרה ידי ואיני יכול לשלם את דמי המינוי לשני השבועונים, אעדיף את "ניו יורק". יש אנשים בחיי שיספרו לי מה היה כתוב ב"ניו יורקר" או ישלחו לינק.



לא אתכחש לעובדה שמררתי גואה עם הזמן, חלקה בצדק. אבל יותר מאשר אני מזדעק להגן על כבודי הרמוס, חורה לי על רגעי האומץ, המאבק הפוליטי והדבקות במטרה של חברים שהלכו. את "אנשי המרד", תיק הצילומים בשחור–לבן על רקע לבן של פלסטינים נפגעי ירי ישראלי, פרסם מיכה קירשנר ז"ל בעיתון "חדשות" לפני שמייקל אבדון נולד, וזמן קצר לפני ש"חדשות" נסגר ב–29 בנובמבר 1993, לפני 25 שנה בדיוק.



אף שאני כמעט 15 שנה לא בישראל, אינני זקוק למתווכים כדי לדעת שצילומים כאלה, מלאי חמלה לכאבו הפיזי של יריב עיקש, היו נעצרים היום בדרך לדפוס על ידי יחידה של סיירת מטכ"ל או חוליה של השב"כ עם מירי רגב בראשה מחופשת ללוחמת מוסד או דו"צ. יתרה מזאת: לא היה אפשר לצלם אותם, להניח אותם על שולחן העורך ללא תגרת ידיים, התמוטטות עצבים ואיום של המו"ל בסגירת העיתון או הצתתו בידי קוראים.



יתרה מזאת ב': קירשנר היה ייקה מנומס בעל הליכות ג'נטלמניות, וכאשר אדם ברוך טעה וכתב באחת ההקדמות לספרו של קירשנר "הישראלים", כי קירשנר הביא את הפצועים הפלסטינים לסטודיו שלו, תנאים, רקע וגו', כלומר לא יצא מתל אביב, פוצץ מיכה שסתום, נחנק מכעס אבל לא עשה עניין; האמת היא שהוא הסתכן והגיע ליישובים פלסטיניים נידחים וצילם את הפצועים אחרי מו"מ ארוך שבו הסביר להם את כוונתו הטובה.



כאשר אני מתבונן בישבנו החשוף והמצולק של תאופיק ברהום נשען על קביים, אני אומר ביני לביני שאין מצב שמייקל אבדון לא ראה את הפורטפוליו של קירשנר. לא משום דמיון מעיק בין שני צילומים בלבד, אלא שהגישה הצילומית כולה זהה, כמו ההעמדה - שאצל קירשנר אותנטית ואפקטיבית יותר - כמו הרעיון כולו. אם רוצה מישהו לטעון בדבר קרבה מסוימת בין אבדון האב והשפעתו על קירשנר הצעיר, אהלן וסהלן. קירשנר היה בוגר בית הספר SVU בניו יורק, והוא ינק את השקפת עולמו מאבדון, מהלמוט ניוטון, מאנני לייבוביץ' ואחרים, כי זה מה שאנחנו עושים.



***



גיליון פצועי הירי של "ניו יורק" ראה אור בין הטבח האנטישמי בבית הכנסת בפיטסבורג (11 הרוגים) ובין הטבח בחובבי הקאנטרי ב–Thousand Oaks (12 הרוגים). מסוג הצליפות האקטואליות הגורמות להרמת גבה בתזמונן, אבל לא גאוני במקום שבו מעשי הירי ההמוני צפופים כל כך. בדומה לאירועי ירי קודמים אך מודגש יותר, הגדירו עדי ראייה מרשויות החוק את זירת הירי בפיטסבורג כ"מזעזעת", "מראה שלעולם לא יישכח" ו"סיוט". במציאות שבה נעשה מאמץ אינטרסנטי לכבס את המראות ולא להיכנס לפרטים המצמררים, ובעיקר לגנוז בזריזות כל ניסיון בר בשטח לתעל את הדיון למדיניות מכירת נשק באמריקה, לתיקון השני והקדוש לחוקה וללחץ הנבזי והחמדני שמפעיל ה–NRA, לובי אגודת הרובאים, על הפוליטיקאים שהוא מאכיל מכיסו כמו היו חבורת אוגרים מסורסים - היה ברור שהמראות בפיטסבורג היו קשים. היורה בבית הכנסת היה חמוש ברובה הסער AR–15, הנשק המועדף של הטובחים לדורותיהם. בקליפורניה השתמש היורה באקדח גלוק .45 עם מחסנית גדולה. מפקד המשטרה המקומית שהתבקש לתאר את הזירה, אחת מהשאלות הפורנוגרפיות החביבות על עיתונאים, השיב "גיהינום".



קשה ובעיקר לא בא לי לספר על הקלות הבלתי נסבלת שבה מניחים המחוקק והאזרח האמריקאים לטבוח את ילדיהם כמשנה סדורה ודבר דבור על אופניו. זה נושא המרתיח את דמי ואינני כותב עליו בפעם הראשונה. ההתנגדות שלי לכלי נשק בידי אזרחים אינה גורפת. בתחילת נובמבר החלה במדינות שונות עונת ציד הצבאים. אני חושב שרוב הזמן ציד הוא עיסוק לגיטימי, בעיקר אם אתה אוכל בשר ומעדיף לקנות אותו אנונימי וחסר זהות בצלופן בסופר ולא לתלוש את במבי מרגלי אמו. זאת האומה; אלה הם הרגליה המושרשים מימי הקמתה; עד שלא ישנו אותה, הזכות הזאת מעוגנת בחוקה; ורוב הציידים משתמשים ברובה שנועד לציד, עם תחמושת מתאימה או חץ וקשת; לא נשק שאיתו יוצאים לטבוח בילדים.



מקורו של הרובה החצי אוטומטי המתכנס תחת הכינוי הגנרי AR–15 ומתאר יותר מרובה אחד, בצורך שהתעורר בצבא בשנות ה–50 כאשר לא היה לאמריקה מענה אפקטיבי לכוח ולקצב האש של הקלצ'ניקוב (AK–47) הסובייטי. מקוריאה ועד וייטנאם, שלחה אמריקה את חיל הרגלים שלה להילחם בקלצ'ניקוב האפקטיבי עם קרבין 14M, שירה בודדת בקצב לוע נמוך. ב–1957 פנה משרד ההגנה אל יצרן הנשק יוג'ין סטונר והציב בפניו אתגר גדול: נשק אוטומטי קל משקל, 3 ק"ג בלבד, עם מהירות לוע וקצב אש גבוהים ו"יכולת לחדור קפל"ד ממרחק של 500 מטר". תוך שנתיים סיפק סטונר לצבא מכונת מלחמה עילית.



התגובה הראשונה הייתה רתיעה; הרובה של סטונר היה "אפקטיבי מדי", גם "בקצב האש שלו ובמספר המטרות שבהן פגע עם מחסנית אחת". הוא נקרא AR–15 והוא היה אפקטיבי בידי חמישה לוחמים כמו M14 בידי עשרה. הדרך לקבלת האישור להכניס אותו לשירות פעיל ארכה שנים, וזה לא היה קורה אלמלא נמצא לו אוהד שרוף בדמותו של מפקד חיל האוויר קרטיס למיי, מי שפקד על הפצצת האוכלוסייה האזרחית בטוקיו ועליו מבוססת דמותו של גנרל ריפר ב"ד"ר סטריינג'לאב". חברת Armalite של סטונר נקנתה על ידי יצרן הנשק קולט, שהזמין את הגנרל הג'ינג'י לסופשבוע של ירי ובירה. היזמים פיזרו בשטח אבטיחים גדולים על עמודים, ואחרי שפוצץ שני אבטיחים לרסיסים ברובה החדש, המליץ למיי לאכול את השלישי.



אבל בכך לא הסתיימו הניסויים. היצרנים היו זקוקים לירי באנשים. אם לא בחיים אז בגוויות של חסרי בית ועודפי מוות מהודו. בכל ניסוי, אם בירי בגפיים או בראש, הוכיח ה–AR–15 כוח אש נדיר. הקליע שלו היה קטן, .233 אינץ' או 5.56 מ"מ, שהתגלה ככדור פלא שעושה שמות בגוף. שלא כמו קליע רגיל שנורה מאקדח או רובה, החוצה את הגוף והרקמות בקו ישר ומצד לצד וגורם נזק רק במה שהוא פוגע בו, התחמיש הקטן חודר לגוף ומשתולל בתוכו.



התגובות משדה הקרב בווייטנאם היו נלהבות. על פי אחד התיאורים ירה ריינג'ר בראשו של חייל וייטקונג ממרחק של 15 מטר - והראש נעלם. קליע אחר קטע את ידו של לוחם וייטקונג, ושני פגע במותנו והותיר פצע יציאה בקוטר של 12 ס"מ. כל אחת מהפגיעות גרמה למוות; או מיידי או מאובדן דם. אחת מתכונותיו הקטלניות של ה–AR–15 היא שאינו מותיר די זמן להעביר את הפצוע לטיפול בבית חולים, גם בנסיבות אזרחיות. פטרול אחד הרג חמישה וייטקונג. "קליע בעכוז הרס את הרקמה של הישבן כולו. כדור שפגע ברגל גרם לה להיחתך מכף רגל ועד מותן. המוות היה מיידי חוץ מפצוע העכוז שמת תוך חמש דקות". קיים בלבול מסוים בין ה–M16 וה–AR–15. הרובים השתלבו זה בזה, אבל בעוד ה–AR–15 הוא קילר חסר מעצורים, ה–M16 הוא רובה בעייתי רב–מעצורים ותקלות אחרות. במקרים לא מעטים נמצאו חיילים אמריקאים מתים שנהרגו על ידי קלצ'ניקוב מכיוון שה–M16 שלהם היה עם מעצור.



***



ה–AR–15 נמכר באופן חוקי לאזרחים בגרסתו הלא צבאית, שבה בוטל מצב הירי האוטומטי ונותר חצי אוטומטי בלבד. לא היה צורך בנשק מומחה כדי להסב אותו חזרה לאוטומטי. עם התגברות מעשי הירי האזרחי, בעיקר לאחר טבח המוני בסטוקטון, קליפורניה, 1989, שבו נהרגו חמישה ילדים ו–32 נפצעו, יזם הקונגרס חוק שאסר על מכירת רובי סער, וביל קלינטון חתם על החוק בספטמבר 1994. ייצור ה–AR–15 נפסק, והמונח רובי סער נכנס לשימוש. במקום להאריך את תוקף החוק כנדרש ב–2004, הניח לו הקונגרס להתפוגג.



הימים ימי ג'ורג' וו. אמריקה של אחרי 11 בספטמבר נלחמה בעיראק ובאפגניסטן. מצב הרוח היה לוחמני והתקפי, וכולם רצו להרוג את אוסמה בן לאדן. מאז מיוצרים כל שנה באמריקה ארבעה מיליון AR–15. הוא הפך לנשק המחמד של רבים. קוטר קטן, רתע חלש, קנה קצר, צדודית סקסית; קולט מייצר אחד בחאקי לאבא, יש בוורוד או בסגול לאמא וגור לילד. ה–AR–15 מתאים ללוחמה בשטח בנוי, מכיוון שהוא קל וקצר ועובר בקלות מחדר לחדר. כדי לרסס המון רב, כמו בלאס וגאס למשל, מספיקה קת פטנט שמנתרת על הכתף, דורכת את הרובה וכך הופכת אותו לאוטומטי. אינך צריך לכוון כדי להרוג, אלא מספיק לאחוז ביד אחת בכיוון הכללי ולרסס. הנער שהרג עשרות ילדים קטנים ב–AR–15 של אמו, ירה 154 קליעים ב–264 שניות, שזה קצב אש של חייל חי"ר.



הפק"ל של הרשויות האמריקאיות הוא לא לגעת בזירת הרצח עד סוף כל הבדיקות של המז"פ. זה אומר שהמתים מונחים שעות ארוכות, לפעמים ימים, היכן שנפלו, עד שמזהים אותם ומודיעים למשפחות. זה הרגל ברברי המתעלם מהמציאות החדשה, בעיקר משום שמעשי הטבח אינם דומים זה לזה. הלקח העיקרי שהאמריקאים למדו בשנים האחרונות הוא שעדיף להתפרץ מיידית לזירת הירי בניסיון לחסל את היורה מאשר לחכות בחוץ ולהתארגן לבואה של יחידת הפריצה המיוחדת.



מנתחים שקולטים פצועי ירי בחדר מיון מתקשים להציל אותם. בחדרי הניתוח מגלים הרופאים כי הקליע לא הותיר מאחוריו איבר פנימי שלם ואין מה ואיך לתקן. הפגיעה ברקמות גדולה ביותר. עצמות מתרסקות ושבריהן מטיילים בחלל הגוף. רקמה רכה נהרסת לחלוטין. פגיעות בחזה ובבטן נראות כאילו רימון יד התפוצץ בתוכם. רגל ויד שנפגעו מקליעה, תלויות בזווית לא טבעית. בחלק מהמקרים מעדיפים הרופאים לקטוע רגל או יד מאשר לנסות לשקם אותה בסדרה ארוכה של ניתוחים כואבים.



לפני דונלד טראמפ, נדמה היה כי אמריקה מצליחה לדחוף אצבע בסכר. בתי משפט תמכו בחוקים שעברו במדינות שונות שאסרו על מכירת רובי סער, מחסניות גדולות, קתות קופצות וכמויות גדולות של תחמושת. בית המשפט העליון בחר לא להתערב במקרים שבהם לא הייתה פגיעה גסה בתיקון השני לחוקה. היה ברור שהסעיף השני אינו ניזוק מלאסור על אזרח לקנות AR–15 עם מחסנית של 30 כדורים. כל זה נדרס ונעצר תחת טראמפ והרוב הרפובליקני. אפילו דיון על חוקי הנשק בצמוד למעשה טבח אינו מקובל היום.



חובה לחזור לדיון האמיתי, ואלה עיקריו: התיקון השני לחוקה אינו מבטיח את זכותו של כל אזרח לכל סוג של נשק העולה על רוחו, באיזה אופן שבא לו ולכל מטרה. לא לזאת התכוונו מנסחי החוק. אלה היו ימים אחרים ולא היה בהם נשק אוטומטי, לא מחסניות ארוכות ולא תחמיש חלול הנפתח בגוף. היה זה שופט העליון אנטונין סקליה, חובב נשק מובהק, שקבע כי הזכות לשאת נשק מתייחסת לאקדח שהוא "הנשק האולטימטיבי להגנה עצמית".



מבחינה חוקית מיטלטלת אמריקה בין פלורידה, שבה יכול נער בן 16 לקנות AR–15 בחנות, ובין קליפורניה, שבה אינך יכול לקנות יותר מרוגטקה וגם אז תצטרך לעבור בדיקה של כשירות פסיכולוגית. יש משהו חולני, ארכאי ופתולוגי באופן שבו אוחזת אמריקה בסעיף השני לחוקה, כולל על חשבון ילדים ואזרחים מתים שלא פגעו באיש. הסקרים מראים על תזוזה משמעותית בדעת הקהל. מוכנות לאסור מכירת נשק ותחמושת שאין להם מקום בחברה אזרחית, אבל המאמצים הללו מתרסקים על הלובי העשיר ונטול המעצורים של ה–NRA. אמריקה מתקרבת ליום שבו תיאלץ לקבל החלטה קשה ומרחיקת לכת, או לאמץ את מעשי הטבח התכופים כחלק בלתי נפרד מהמגוון התרבותי שלה.