בפעם הראשונה בחיי עישנתי. סימנתי וי על עוד משהו שהספקתי לעשות בשנה האחרונה. "אנחנו כבר פה, לא תנסי?", אמר בעלי והגיש לי ג'וינט מגולגל על גדת הנהר היפה של אמסטרדם. "ואם אתמכר?", שאלתי אותו ובראשי חלפה הסצינה מהסרט "זהר", שבה הוא מוכר לאמו את הטלוויזיה שקנה לה ותולש ממנה בכוח את שרשרת הזהב. חשבתי מה יש לאמי שאוכל לקחת ממנה. כנראה רק את סירי הקוסקוס שעליהם תקריב את נפשה.

"למה את בוהה?", שאל אותי זוגי ומיד חזרתי אל המציאות. "טוב נו, תביא", אמרתי. "קה סרה סרה". הכנסתי את פילטר הסיגריה לפי ושאפתי. "לאט, אל תיקחי המון בפעם הראשונה", בעלי ביקש והוסיף עוד משהו שלא הצלחתי לשמוע, כי קול ההשתנקות שלי הרעיד את העיר. "אני צריכה בית חולים", מלמלתי לעברו בין שיעול לשיעול, והוא בתגובה צחק. "תצחק, אין בעיה", נזפתי בו. "רק תחשוב כמה זה יהיה מביך עבורך להפוך אלמן חודש אחרי החתונה".

בשאיפה השנייה היה קצת יותר טוב. בשלישית אפילו למדתי אחיזה טובה. וברביעית כבר לכלכתי את לשוני: שיניתי את קולי, נשענתי על אחת הגדרות בעיר הפסטורלית כל כך ויריתי מונולוג כאילו הרגע השתחררתי מנוה תרצה. "קיצר, אתה שומע?", אמרתי לבן זוגי. "ישבתי על תקיפה, אבל לא היה שם כלום, אני אומרת לך. סתם השטנקרו עלי".

לקחתי שאיפה נוספת, הפעם עמוק ממש לריאות, והרגשתי איך גל צחוק ראשון עולה בי. "את בלתי אפשרית, מרסל", צחק גור. רגע אחרי כן כבר היינו שנינו עם דגי הרינג בתוך לחמניות קטנות, פוסעים בסמטאות הצרות וצוחקים את נפשנו. לא זוכרת שצחקנו כך מתישהו.

בערב, בחדר, הרגשתי איך נופלת עלי העייפות. נשכבתי במיטה ושיחקתי בטבעת הנישואים שלי. "את חושבת למכור אותה?", התבדח בן זוגי. לא עניתי לו. רציתי מעט שקט, כמעט שקעתי בשינה. סרט שבו צפה העיר אותי לקראת חצות. קפצתי: "אנחנו באמסטרדם, בוא נחזור לרחוב". מיד הוא חבש לי כובע צמר ביציאה ואמר: "אבל בלי לעשן, מספיק לך ליום אחד".

***

אדון חורף כבר עשה צ'ק־אין בהולנד. יומיים לפני שטסנו עוד שתינו בירה בים, אבל כאן אין זכר לקיץ. אחזנו יד ביד, שותקים ומביטים בבריטים, בסינים ובאירים. חזינו בתוצאת ערבוב האלכוהול: הם שרו בקולי קולות, התפרצו זה על זה, שאלו עוברות אורח אם הן שייכות לחלונות האדומים. נגעלתי. כמה אנחנו אוהבים להתלונן על הישראלי המכוער, אבל תאמינו לי שאנחנו בסדר גמור ביחס לתיירים ממקומות אחרים.

"רוצה לבקר שם?", שאל אותי גור. "איפה?", שאלתי בחזרה. "בחלונות האדומים", הוא לחש בחשש. מצד אחד, זו אכן אטרקציה שגם ההגונים שבאנשים מסבירים שאסור לפספס. שהרי הכל נעשה שם במסגרת החוק. לנשים העובדות יש תנאים סוציאליים, הן משלמות מס ומוגנות מכל עבר. המשכנעים המקצועיים מוסיפים עוד שבכלל מדובר בגימיק תיירותי, שהרי אף אחד לא נכנס מבעד לחלונות הראווה.

מצד שני, עולם ההחפצה הזה דוחה ומכעיס אותי. ובכל זאת, אולי כי אני אדם כותב וסקרן יתר על המידה - הסכמתי. אחרי שני קילומטרים של הליכה קפואה הגענו לרובע החלונות האדומים. והמדרחוב הומה. זוגות, גברים ונשים, הולכים יד ביד. גברים מבוגרים עומדים, מביטים בנשים ומתמקחים באמצעות האצבעות. צעירים ניגשים בחשש ושואלים: "כמה זה?". לפעמים נכנסים בדלת סתרים קטנה ולפעמים ממשיכים הלאה, כדי לא לבזבז את הכסף שהביאו עמם ב־40 דקות של עונג.

"תראי, היא קורצת לי", מצביע בן זוגי ומיד מרכין את ראשו. "כן, כי אתה מיוחד, מעולם לא ראתה גבר כמוך", אני מקניטה, נאנחת בייאוש ופוזלת לעבר דוכן הצ'יפס הקרוב. ברקע מהגרים מציעים לנו סמים, שאינם חוקיים פה. אנחנו מתעלמים, גור אוחז בידי מעט בחוזקה, לרגע כל ההרפתקה הזו נראית הזויה.

***

אנחנו מתקדמים. נשים מכל הגילים, המידות, המגזרים והז'אנרים עומדות בחלונות ומפתות גברים להיכנס אל חדרן. אלה שמסבירים שמדובר בגימיק זול לא מבינים כלום מחייהם. זו תעשייה של ממש. רגע לפני שאנחנו מסתובבים והולכים, ניגש אלינו אדם בעל מבטא מוזר. "רוצים לקנות כרטיסים למופע?", הוא הציע. הבטתי בו. הוא לא נראה מזיק. מאחוריו תיאטרון לא קטן שמוצג כ"תיאטרון הסקס".

"זה מופע?", שואל בעלי.

"כן, כן, שחקניות, מופע", מסביר האיש. "רק שחקניות, לא באמת".

אנחנו משלמים לו כמה יורו. הוא מדריך אותנו: ברגע שנדלק האור בדלת שמולה אנחנו עומדים - זה הזמן להיכנס. המון דלתות היו שם. ומול כל דלת עמדו נשים וגברים והמתינו. כמונו, הם לא ידעו לאן הם נכנסים. האור הירוק נדלק. בן זוגי פתח את הדלת ונכנסנו. "בעוד כשש דקות היא תיפתח שוב ותוכלו לצאת", נכתב שם באנגלית.

בתוך תא קטן עמדנו אני והוא ומולנו ויטרינה גדולה. בספירת שלוש לאחור נדלק אור מהעבר השני שלה והנה מיטה עגולה, מוצעת בסדיני סטן, כמה כריות ובגדים משונים. עוד ספירת שלוש לאחור ושאר האורות נדלקים. והנה סביב המיטה עוד תאים קטנים, כמו שלנו, ובהם עומדים עוד אנשים שרכשו כרטיסים בדיוק לאותו המופע. ועוד שלוש לאחור ואל המיטה נכנסת אישה בביריות שחורות. היא שולחת חיוך מאולץ לעבר התאים ומתחילה להציג לראווה את גופה בלי להישיר מבט לאף אחד מהצופים בה.

עמדנו כולנו בתוך תאים, וכמו בגן חיות צפינו באישה נוגעת בעצמה במונוטוניות. מי יודע כמה פעמים כבר עשתה זאת בעבר. ביקשתי לצאת, אבל הדלת לא נפתחה. רק כשבן זוגי בעט בה הצלחנו לעזוב את המקום.

"אני מצטער, מרסל, לא ידעתי שזה כזה", התנצל אהובי. ואיך יכול היה לדעת? זו הפעם הראשונה שלו בעיר ההוללות הזו, בדיוק כמוני. "בואי נעוף מפה", הוא ביקש והאצנו את ההליכה שלנו.

***

חזרנו למיטה. הנחתי ראשי על החזה שלו, והוא שיחק לי בשיער. בדרך כלל אני זו המהורהרת, הפעם היה זה הוא. "מה יש לך?", התעניינתי, "אתה מרגיש טוב?". הוא נשק על מצחי ולחש: "כמה קשה להיות אישה בעולם הזה. אני מעריץ אותך, באמת".

אני כמובן הרסתי את הרגע המכונן הזה. הגשתי לו עט הנושא את סמל בית המלון ושאלתי: "אז למי לחתום?".

בלילה ההוא נשמעו שוב קולות צחוק מחדרנו. הפעם בלי השפעה של חומרים, כנראה רק משום הכרת הטוב. על כך שנולדנו בצד הנכון של הנהר.