הסרט הדוקומנטרי “מתנחלת" הוקרן בפסטיבל דוקאביב 2018 בתל אביב, והוא גם הוקרן בשבוע שעבר בטלוויזיה, בכאן 11. זו עלילת הסרט וסביב הסרט: קולנוענית צעירה ששמה איריס זכי, שמגדירה את עצמה בתוקף כשמאלנית, יצאה להתנחלות תקוע במסגרת מטלה אקדמית שהיא עשתה כעבודת דוקטורט באוניברסיטת רויאל הולוויי בלונדון. היא רצתה לשהות בהתנחלות הזו חודש ולצלם סרט. מה שהיא עשתה הוא בעצם להעמיד שולחן במרכז המסחרי, אם ניתן לקרוא לקיוסק ופיצרייה מרכז מסחרי, ושם היא צילמה במשך חודש את שיחותיה עם מי שהיה מוכן לדבר עמה.
 

הדרמה הישראלית היא כל כך גדולה, שאפילו ראשים מדברים כאלה יצרו סרט מרתק. הסרט מוקרן גם בעולם. על פי דברי הקולנוענית, בשיחות עם הקהל בעולם תוקפים אותה שהיא לא מספיק שמאלנית. סתם אנטישמים. היא מספיק שמאלנית. נקודת ההתייחסות שלה כל כך מעוותת, שאפילו לאיסור על יהודי ללכת לבית של ערבי בכפר הסמוך, כיוון שעל פי ניסיון העבר יש סיכוי גבוה שהיהודי יירצח שם, היא קוראת “אפרטהייד". כך היא גם קוראת לפיקוח על תנועת הערבים בתוך ההתנחלות, גם כאשר היא יודעת שזה לא נובע מכך שהם ערבים, אלא מפני שעל פי ניסיון העבר, ברור שזה יוביל למעשי רצח של יהודים. 

 
 
בכל זאת, המתנחלים שאיתם דיברה חדרו כל עדשת מצלמה עוינת והמיסו אותה. איכשהו היא דיברה עם צעירים ישראלים מקרינים. עד כדי כך, שאחד הטוקבקיסטים שאל ב"וואלה ניוז" בשבוע שעבר: “כל הבנות של המתנחלים כאלה יפהפיות? מרואיינות בסרט שלוש בנות, וכל אחת יותר יפה וקורנת מהשנייה. הם מכניסות לכיס הקטן את כל התל־אביביות! כל הסרט הייתי מאוהב ולא הצלחתי להחליט במי בדיוק".
 
התשובה לשאלתו היא כן. לא רק הבנות יפות שם, אלא כמעט הכל. הסרט של זכי לא מראה את היופי הזה. בעצם, כל מה שהמצלמה תופסת בצילומי הנוף והסביבה הוא כיעור. אני לא מאשים את זכי במגמתיות; היא צילמה אמת ישראלית. הכל בארץ מכוער. הצילומים שלה משקפים זאת: את ההזנחה ואת הרישול. אפילו כשהיא מצלמת את פנים הבית שלה, הכל הפוך, נעליים זרוקות ולא מסודרות. כך המצלמה שלה תופסת את שאר הסביבה הישראלית: שקיות הניילון המזהמות את שולי הדרך, הקוצים המאובקים, בלגן בכל פינה, דגלים שנקרעו. הכיעור והאבק הם חלק מן הסביבה שבה אנחנו חיים.
 
הסרט צולם בקיץ והחום היה גדול. מזל שהיא לא צילמה סרט על תל אביב בקיץ, וכי היא הייתה מצלמת כיעור וזוהמה גדולים יותר, וגם סובלת עוד יותר מהחום. העניין הוא שניתן לצלם גם את היופי שבתקוע (ובתל אביב), אם רק רוצים. היופי הזה התגנב רק בצילום נפלא אחד שבו המצלמה עוברת במבט מרחוק על בתי תקוע הבנויים על ראש ההר הצהבהב. מאסטר פיס. 
 
אני אוהב לראות סרטים וכתבות על התנחלויות, למרות שאני יודע מראש שהם יהיו עוינים ושוטפי מוח, כי בין התעמולה אני מצליח לראות את היופי ואת הפריחה של ההתנחלויות עצמן. בכל זאת, היופי מתגנב לסרט. כך גם בשורות הפתיחה שבהן כתוב “תקוע. מספר התושבים: 4,000". לא יפה? 

צריך לומר שעל היופי הזה אפשר לעשות סרטים לא רק בדרך אגב. אני יודע שפעם הוצעה למועצת יש"ע, בתקופה שבה נפתלי בנט עמד בראשה, סדרת סרטים דוקומנטריים שזה בדיוק שמה: “יופי". כוונתה: לצלם את היופי שבהתנחלויות, התנחלות אחר התנחלות. ההצעה לא זכתה לתשובה. היא הוגשה גם לאחת הקרנות לקולנוע. גם כאן התשובה הייתה שלילית. 

הסרט של זכי קרוי בעברית “מתנחלת", אבל באנגלית הסרט קרוי UNSETTLING. זו מילה מתחכמת שמשמעותה שלילית: מטריד. את חלק מהצופים הישראלים, במיוחד אלה שהולכים לפסטיבלי דוקו תל־אביביים וכותבים עליהם ביקורת, מה שהטריד זו דווקא העובדה שהמתנחלים בסרט מקסימים.

מעניינת התובנה של זכי, בדבריה למראיין אבנר שביט ב"וואלה ניוז": “זיהיתי בישראל איזה דפוס, שכבר נהיה מצחיק מרוב שהוא חוזר על עצמו: אנשים אומרים לי שאני מציגה תמונת מציאות אחרת מזו שהם מכירים ומאמינים בה, ולכן הם סבורים שעשיתי עבודה לא טובה. כאילו, במקום להגיד ‘הסרט האיר לי את הדברים באור אחר, הציג לי צד שלא הכרתי, לימד אותי דברים שלא ידעתי’ - באים ואומרים: הסרט הוא לא מה שחשבתי ורציתי שיהיה, אז אני מרשה לעצמי להתעצבן".