על המושג “סמכות” למדתי, כך נדמה לי, לראשנה מסבתא שלי. סבתא עלתה ממרוקו ושוכנה באוהל במעברת תלפיות בשנות ה־50. עכשיו, אתם בוודאי מדמיינים סבתא עם מטפחת וחיוך גדול עומדת ליד שולחן עתיר סלטים. זה נכון עד לשלב של השולחן, כי סבתא שלי מרדה בקודש הקודשים של המסורת המרוקאית: היא לא הייתה מוכנה לבשל, תיעבה את המטבח, כך שאתם יכולים לשכוח משולחן ערוך ומיליון סלטים.
יום אחד, כך מספרת האגדה המשפחתית, הגיע למעברה שר הקיצוב דב יוסף. הוא עמד ונשא דברים, וסבתא שלי אמרה לו: “כבוד השר, ברשותך, ההקצבה שנתת לנו רחוקה מלהספיק. תעשו משהו. אי אפשר ככה”. את הדממה הרועמת הפרה הסכמה חרישית של מישהו. אחר כך הגיע ההנהון הנמרץ של כל מי שנאספו סביב כבוד השר, ואז תור קריאות המחאה.
היה משהו באקט שלה שהתבקש: יש פה משפחה, המשפחה הזו מקבלת תלושים והקצבה של אוכל, התלושים לא מספיקים, השר המכובד עובד אצל הציבור, סבתא שלי היא הציבור, סבתא שלי אומרת את אשר על לב הציבור. לב הציבור, כך אני מגלה לאחרונה, דומם את הרמקולים. הוא הולם בחוזקה, אבל בקושי אפשר לשמוע. מאיפה בכלל אתחיל? מפקח הרכבת הקלה שחיפש קצת חינגה וצד פושעים שנדמה היה לו שלא תיקפו את הכרטיס (“תיקפו”, איזו מילה מטופשת). אחרי שנטפל לקשישה אחת ולילד קטן, הגיע אלי. הוא התעקש שלא תיקפתי, אני התעקשתי שכן. ביקש שאציג תעודת זהות, הצגתי והוא החרים לי אותה. התקשרתי למשטרה, חטפתי לו את התעודה, וכשביקש שארד מהרכבת הודעתי לו שאני עם המשטרה על הקו, שהוא עושה שימוש בסמכות לא לו, ושעדיף לו לרדת מהרכבת לפני שאני מאבדת עשתונות לגמרי. נוסעי הרכבת ישבו משותקים מפחד והסתכלו על המחזה המשונה.
או שאולי אדבר על התקרית האחרונה שהייתי עדה לה, שבה המשטרה הוזעקה לאחר שדווח על בליין שמתפרע. כשהשוטרים ומד”א הגיעו למקום, הוא היה שרוע על הקרקע, אבל לשוטרים זה לא נראה מספיק. הם היו צריכים, איך אומרים בשפה מקצועית, “לנטרל אותו”. כשהתחיל להשתולל, כבר הייתה להם סיבה מוצדקת של ממש לנטרל אותו. לו, מבחינתו, הייתה סיבה מוצדקת להשתולל. מה הוביל למה? למשטרת ישראל הפתרונים, ואם לא לה – למצלמות האבטחה במקום. הסובבים הסתכלו והשתתקו. מי רוצה להתעסק עם המשטרה בכלל, אמרו לי אחר כך.
אני יכולה גם לספר על הקופאית הראשית בסניף הסופרמרקט שהתנהגה באופן משפיל ומכוער אל אחת הקופאיות שעובדות בסניף. הקופאית המושפלת לא עשתה כלום. ישבה ושתקה.
***
מה המשותף לכל הסיפורים האלה, שהייתי עדה להם או חלק מהם? השתיקה של הנוכחים מסביב. הפחד מפני מה שנחשב סמכות. תגידי, אני שואלת את עצמי, איך הגענו למצב שבו ילד שרואה שוטר עובר את הכביש במקום לצעוד לידו ולהרגיש בטוח? איך הגענו למצב שיותר מדי פעמים מי שאמור לעבוד ולהיות פה בשבילנו, הופך להיות אימה מהלכת? ומה המסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו, כשכולם יושבים ושותקים מהצד כשקורים דברים כאלה?
אחד הניסויים החשובים שנערכו בתחום הפסיכולוגיה החברתית הוא של סטנלי מילגרם, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, ב־1961. בעולם שלאחר השואה ניסו רבים להבין כיצד קרה שקציני אס־אס רבים כל כך התעללו למוות ב־12 מיליון בני אדם מתוך ציות לפקודות מפקדיהם. ההסבר הנפוץ התבסס על התפיסה המקובלת באותם ימים של ציות ל"אישיות סמכותית", תפיסה שהניחה כי החינוך במשפחה גרמנית קפדנית ומחמירה גרם להנחת יסוד של ציות לכל הוראה. מילגרם חשד שהסבר זה מצומצם מדי. הוא סבר שבנסיבות משכנעות גם אדם הגיוני עלול לזנוח אמות מידה מוסריות ולבצע על פי פקודה מעשי זוועה.
כדי לבדוק הנחה זאת, תכנן מילגרם תרמית פסיכולוגית גדולה. הוא יצר "מכונת מכות חשמל" מזויפת אך משכנעת ביותר. הוא גייס מאות מתנדבים והורה להם לתת מכות חשמל קטלניות לשחקן, שהעמיד פנים שהוא מתייסר מכאבים ואפילו עומד למות. עד היכן ירחיקו לכת בני אדם המצייתים לפקודות ממי שנתפס בעיניהם כסמכות? הממצא המרכזי של הניסוי היה כי יש מוכנות קיצונית של אנשים לבצע כמעט כל דבר לפקודת גורם בעל סמכות. בסדרה הראשונה של הניסויים, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט.
"תגידי, סבתא", שאלתי את סבתא שלי הבוקר, "איך היה לך אומץ להגיד לדב יוסף אז על התלושים?". היא צחקה ואמרה: "מה זה קשור לאומץ? זו הייתה אמת. אם לא נגיד אמת ורק נשתוק, מה אנחנו שווים?".