זאת אחת הפרשות המרגשות בספר בראשית. הפרשה הקודמת השאירה אותנו במתח: אחי יוסף היו בדרך חזרה ליעקב אביהם כשהשוטרים המצרים רדפו אחריהם ומצאו באמתחתו של בנימין, אחיו הקטן של יוסף, גביע כסף שהושתל שם קודם לכן בהוראת יוסף. בנימין הואשם בגניבה, ונדמה לאחים שהם הולכים לאבד אותו ולחזור ליעקב הזקן בלעדיו.
 
בפרשת השבוע "ויגש", יהודה ניגש ליוסף, כשהוא לא יודע שאותו משנה למלך מצרים הוא בעצם אחיו, ופונה אליו במילים נרגשות: "וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת, וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה... כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי".  
 
יוסף לא עומד בפנייה הנרגשת של יהודה. הפסוקים הבאים הם אנטיתזה לתרבות הריאליטי של היום: בשיא הדרמה, ברגעים שבהם הוא מגלה לאחיו את זהותו, הוא מבקש מ"המצלמות" לצאת ושומר על האינטימיות ועל קדושת הרגע. התורה מתארת את זה מקסים: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי... וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי?". 
 

המפגש הזה גם מנוגד ליחסים שהתנהלו בין יוסף הצעיר לבין אחיו. התורה מדגישה את השינוי שחל ביחסים ביניהם באמצעות שימוש חוזר במוטיב הדיבור בין איש לאחיו. יוסף הצעיר, מהפרשות הקודמות, עם כתונת הפסים והחלומות הגדולים שבהם השמש, הירח והכוכבים משתחווים לו, עורר באחיו רגשות קשים: "וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם". עד כדי כך שכאשר הוא מגיע לפגוש אותם בשדה הם מתכננים להרוג אותו.
 
לעומת זאת הפגישה המחודשת היא תמונת ראי: "וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךּ עֲלֵהֶם וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ". השינוי שחל בין שני המפגשים ואפשר את הדיבור בין האחים התחולל גם בדמותו של יוסף. יוסף היה ילד עם חלומות על גדולה ותהילה. יוסף הבוגר שאכן זכה לתהילה, הוא מנהיג אמיתי שפתר בעיה אמיתית: את הרעב במצרים. יוסף הצעיר עסוק בעצמו ובחלומותיו. יוסף הבוגר, בדרך להפיכתו למנהיג למד להיות קשוב לצורכי הזולת ולפתור את חלומותיהם של אחרים. את המנהיגות הזו קל לאחים לקבל. 
 
יוסף הצעיר משתוקק לחיבוק ("את אחי אנוכי מבקש"), אבל רק יוסף הבוגר, שלמד להקשיב גם לזולת מקבל אותו.
 
# # #
 
השבוע בסאגת "אות ההוקרה על תרומה לזמר העברי" מצאתי את כל האלמנטים שמופיעים בפרשת ויגש: רעב אמיתי, רעב לתהילה וחוסר יכולת לדבר "איש עם אחיו".
 
הרעב האמיתי שייך ליוצרי המוזיקה הישראלית, שהמצב הכלכלי של רבים מהם הורע בין היתר בשל הקמת תאגיד השידור הציבורי והחלת משטר הפלייליסט הנוקשה על כל תחנות הרדיו הממלכתיות. כדי להילחם בתופעות כאלה, שקשורות בשמירה על נכסי התרבות של כולנו, הוקמה שדולת הזמר העברי בכנסת, שמורכבת מנציגים מכל גוני הקשת הפוליטית, שבשל חשיבות הנושא אמורים להיות מסוגלים "לדבר איש עם אחיו".
 
אלא שבכנסת כמו בכנסת, הרעב לתהילה גובר על הצורך לפתור את הרעב האמיתי. במקום טקס מכובד שירים את קרנה של המוזיקה הישראלית, קיבלנו אירוע שנראה כמו חגיגת בת מצווש פרטית של ח"כ נאוה בוקר, ששרה דואט עם אייל גולן. 
 
חלק מחברי השדולה החרימו את הטקס בטענה שלא תיאמו איתם את זהות מקבלי האות, ושהענקת אות כבוד לאייל גולן בכנסת אינה ראויה בעיניהם. אולם, הפארסה היא לא רק באחריותה של ח"כ בוקר. גם שאר חברי השדולה כנראה נהנו יותר לייצר כותרות מאשר להגיע לישיבות ולעשות מעשים שייטיבו עם עתיד המוזיקה הישראלית. 
 
בסופו של דבר, המוזיקה הישראלית הפסידה, וזה אות קלון לכל חברי השדולה. אין מה לעשות, כנראה שכדי להפוך למנהיג אמיתי, אין די בחלומות על גדולה - צריך גם לדעת לדבר איש עם אחיו ולעשות מעשים אמיתיים.
tguvot@maariv.co.il