אז עזבתי את חדר העבודה שלי והתחלתי לכתוב כשאני יושב על המעקה של המרפסת. ועכשיו אני כמה מטרים טובים מעל הקרקע, הלפטופ ממולי, אני משלב את הרגליים בישיבה מזרחית של מי שיש לו גמישות של מישהו שבילה ארבע שנים רצופות בצינוק בגודל מטר וחצי על שניים, שיווי המשקל שלי גבולי. הסטטיסטיקה קשוחה, כמעט נפילה אחת לעשר דקות, התרסקות מפוארת על המדרכה, אבל אין לי יותר מדי ברירה, רק ככה אני מצליח לכתוב. רק ככה אני יכול לחיות.

אם אני לא בטווח הנגיעה בקצה, כשהסכנה באזור הקליטה, תהליך הניוון מתחיל ואני הופך למין גוש בשר ועצמות, 82 ק״ג על 1.73 ס״מ של חוסר עניין כללי ושאיפות בסדר גודל של הגעה למטבח, פתיחת הפריזר וחימום שניצל תירס במיקרו. נולדתי כך, עם הפגם הזה. מאז שאני זוכר את עצמי זה ככה, חייב להתרגש ממשהו, לפחד, להרגיש, שיהיה מעניין. זה המוטו - שיהיה מעניין, וכל השאר לא משנה. ובדרך כלל כשהמוטו הזה משתלט עלי לחלוטין, כפי שקורה בחצי השנה האחרונה, אני יודע שזוהי בעצם הסנונית שמבשרת על בוא הסערה הטרופית, ההוריקן המכונה ״הרס עצמי״. זהו הזמן שבו אני מתחיל לחסל את המעט שהצלחתי להשיג בחיי.

חשוך בחוץ, אני מביט למטה אל המדרכה ויש משהו כל כך מענג במראה הזה. הודעת טקסט נכנסת לטלפון שלי, ואני פותח אותה. זה חבר ששולח לי מדי יום קטעים על האנשים המאושרים, המדושנים, העולצים וגם החנפנים ביותר בעולם. חייהם וחיי המרואיינים שלהם הם תמיד הדבר הכי מדושן ואוטופי בעולם. הפעם מדובר במיה דגן ובדפנה לוסטיג. פתחתי את הקטע שבו הן מתקשרות לחברתן - כמובן, כי אין מישהו שהוא לא חבר שלהן בתעשייה - שפרה קורנפלד, שחוגגת יום הולדת.

לוסטיג פותחת בצהלה: ״בוקר טוב לילדת היום הולדת שפרה קורנפלד״. דגן מיד מצטרפת: ״זה לא ייאמן, את באמת נראית כמו ילדה, שפרה זה די, זה די, מספיק ודי, את נראית טוב, את נראית נהדר, האמת, באמת את נראית טוב״. שפרה עונה: ״נשמה שלי״.

לוסטיג (למיה): ״את מבינה שהיא עכשיו אמרה לטלי (מניח שזו מפיקת התוכנית - ל״ד) שצריך למהר עם השיחה, כי היא עכשיו נכנסה לאימון... חמש פעמים בשבוע היא עושה אימון ורואים את התוצאות, אין מה לומר״.

דגן: ״מה הסוד שלך? אלוהים, מה הסוד שלך?״.

קורנפלד: ״איזה חמודות אתן... אז כן, יום הולדת, אה, אני כאילו בהכחשות...״.

דגן: ״אפשר לשאול כמה?״.

קורנפלד: ״אני בת 38״.

לוסטיג: ״שפרה איך את חוגגת חוץ מאימון?״.

קורנפלד: ״בינתיים אני זורמת על אלמנט של הפתעות, וזה מה זה כיף, בוויקאנד מולי (מולי שגב, בעלה - ל״ד) הפתיע אותי וזה נורא נחמד להיכנס לאוטו בלי שאת יודעת לאן את נוסעת. וגם בהמשך היום, אחותי מסיעה אותי לאנשהו, אני לא יודעת לאן, הפתעה. ואני מדברת איתכן עכשיו מהמדרגות של ה'בוסט' (שזה מין חדר כושר משונה שבו אתה עושה את הפעילות על גלשן גלים אוטומטי, וזה אמור להיות אימון בעצימות מאוד גבוהה, שבכוחה לחסל כל פחמימה שהכנסת לפה - ל״ד), אני בדיוק מתאמנת״.

לוסטיג: ״שפרה אני רוצה לאחל לך שנה מושלמת, מה אני יכולה להגיד לך, שתכתבי מלא, מלא״.

קורנפלד: ״וואו, זה האיחול שלי, זה מה שאני רוצה באמת, שנה הבאה אתן מתקשרות אלי ומדברות איתי על הספר שלי״.

לוסטיג: ״ואולי גם על הסדרה שאת כותבת".

לוסטיג: ״ואני רק רוצה להגיד שכל אדם שצריך או צריכה עצות זהב, תעמדו בטור אצל שפרה, היא מחלקת אותן, ולסיום בחרתי לך שיר בענייני הכתיבה שלנו״.

אז מסתבר שכולם כותבים. בכמויות. ותוך כדי שורפים. לא כמוני, שאני בעיקר בוהה במסמך הוורד החדש ומשמין. בכל מקרה השיר שעולה הוא שיר שמעולם לא שמעתי. הוא נקרא ״every day I write a book״ ומבצע אותו אלביס קוסטלו. הפזמון שלו הולך בדיוק כמו שם השיר. האמת, אני אפילו לא מעז לשיר את המילים האלו. ספר ביום? יותר נכון בכל יום אני כותב שתי שורות וחצי ובסוף היום מוחק אותן.