אנחנו יושבים בבקתת עץ מוסקת בלב אי קטן בנורווגיה ומחכים לגברת הירוקה שתואיל להפציע בשמיים הבהירים. ואז זה קורה: זרם חי של גוונים שהעין לא מסוגלת לתפוס, ושעה וחצי של התגלות אלוהית מפעימה, שנוגעת בנבכי הנפש 
כמו בישראל, גם בחוג הארקטי אי אפשר לחזות בוודאות את מזג האוויר. אפליקציות התחזית הן פייק ניוז מוחלט. אף שדצמבר אמור להיות מושלג, ההתחממות הגלובלית והקרחונים הנמסים גרמו לכך שוויליאם, המדריך שלנו למסע בעקבות הזוהר הצפוני, כמעט הרים ידיים. "אני לא יודע אם נראה אותו הלילה, מעונן מדי", בישר לפני שעלינו על האוטובוס שלקח אותנו מטרומסה, עיר במחוז טרומס השוכנת בלב אי צפוני וקטן בנורווגיה, מרחק 344 קילומטרים בלבד מהקוטב הצפוני. 
 
היעד: לב החוג הארקטי, השער לקוטב. פחות משעתיים נסיעה ואנחנו בסרט טבע. יושבים בבקתת עץ מוסקת ומחכים לאורורה בוראליס, הזוהר הצפוני או כמו שמכנים אותה כאן: "הגברת הירוקה". 


בניגוד לתחזיות היא לא הופיעה כבר שבועיים. מזג האוויר בהיר, ואורורה? נאדה. בדרך משדה התעופה אל העיר נהג ההסעה הכריז בהתרגשות: "הביטו החוצה". זרזיף של אור ירקרק ניבט אלינו. אורורה הוציאה לשון ונעלמה. מזל של מתחילים. 

זיהום האור בעיר לא מאפשר לראות אותה בבירור, וצריך לצאת לאחד מטיולי השטח (המכונים ספארי) שיוצאים מטרומסה לכמה שעות או ימים, מה שמתחשק. אך בכל זאת הגברת הירוקה מבליחה מחלון האוטובוס ומסמנת שהיא שם, רק מצפה שנתאמץ קצת יותר כדי לחזות בה במלוא הדרה. מתי היא תופיע שוב? אף אחד לא מוכן להתחייב. גם המלווה שלנו משגרירות נורווגיה בישראל שארגנה את המסע, הנמיכה ציפיות. השגריר יון הנסן באואר הבטיח לנו בפגישה המקדימה לנסיעה שטרומסה היא הפריז של צפון נורווגיה, ומה שלא יהיה, אנחנו ניהנה ממנה עם או בלי הזוהר. 
 
מזג האוויר משוגע, חג המולד בפתח ובאופן מפתיע בעיר עדיין לא ירד שלג. המקומיים לא ממש יודעים להסביר זאת ומשתפים אותנו בדאגה. באזור החוג הארקטי אין אור יום עד אפריל בערך. באופן רשמי תאורת דמדומים קלה מופיעה בין השעות 10:00 ל–14:00, בפועל זה קצת פחות. אחר כך - חשיכה מוחלטת. 

השלג, כך אומרים, עוזר בהשתקפותו להאיר את האזור. אך אפילו אורות חג המולד שדולקים ברחובות לא מקילים על החשיכה. בחוץ הטמפרטורה עומדת על מינוס מעלה. העיר ממוקמת על חוף בין פיורדים, וזרם הגולף הקרוב גורם למים להיות חמים יותר מהטמפרטורה בחוץ ולמזג אוויר יחסית נוח (בין 0 למינוס 7 מעלות בשיא החורף על קו החוף, ותאמינו לי שזה חם לעומת מה שקורה צפונה משם). 

בחוץ השמיים בהירים, והאפליקציה של הזוהר הצפוני מתריעה על 14% סיכוי לחזות בו. "חייבים נס חנוכה", אמרתי לחברים כמנסה להיאחז בקש. איש לא הגיב כדי לא לנחס. בהמשך עוד ניווכח שאומנם עם אורורה - כמו עם כל דיווה - אי אפשר לתכנן שום דבר מראש, אך הכל אפשרי אם רק מתמסרים לה באופן טוטאלי. 

מהירות האור 

הילסוי במחוז טרומס הוא אי בבעלות פרטית, כמו רוב האיים הקטנים בצפון נורווגיה. איש בשם הלגאר, דור רביעי למשפחה האוחזת בבעלות רוב שטחי האי, קיבל אותנו עם שוקו חם והציע לנו לנשנש דגים מיובשים, מעדן מקומי "עתיר באומגה 3".

"מחכה לך ציפייה ארוכה", אמר כשראה אותי מכינה את המצלמות ומתמקמת בחוץ, "רק תיזהרי לא לחצות את הצוק. כבר היו אורחים שנפלו לאוקיינוס". לא נבהלתי. בכל מאודי רציתי לראות את הזוהר הצפוני, גם אם אני או המצלמה שלי עלולות לגמור בקרקעית הים. 

באזור הזה הטמפרטורה יכולה לנוע בין מינוס 9 למינוס 17 מעלות, אך באמצע הלילה עם הרוחות התחושה היא שקר הרבה יותר. בפסגות ההרים השלג דווקא נערם, והוא עמוק ורך ומזמין התכרבלות בתוכו. ההמלצה למבקרים היא להתחמם בין ארבעה קירות. הזוהר הצפוני יכול להופיע אחרי שעות של ציפייה ויכול גם לא להופיע כלל. וויליאם הבטיח לנו שהוא בקשר עם חבר'ה נוספים שיצאו לספארי מרדפים אחרי הזוהר, ואם יתקבל הסימן נארוז את חפצינו וניסע כמה זמן שנצטרך כדי לתפוס את נקודת התצפית הטובה ביותר.
 
יצאנו למסע הזה חמישה אנשים, פלוס חנוכייה אחת קטנה ששרדה בתנאים קשים. הימים, ימי חנוכה, וכישראלים נאמנים שמתלהבים מכך שהם היהודים היחידים שככל הנראה חוצים ברגע זה את קו רוחב 70 (איסלנד לצורך העניין, ממוקמת דרומית יותר, על קו רוחב 65), הבטחנו לעצמנו שאם נראה את הזוהר, נדליק ברקע חנוכייה. אנחנו על המפה ואנחנו נשארים על המפה, אמרנו בלי לדעת שעם רוחות הצפון או עם אורורה בוראליס אי אפשר להתעסק. 
כמעט שלוש שעות בשטח ואנחות של ייאוש נשמעו מכל עבר. בלבי ידעתי שהיא לא תאכזב, בוודאי לא אחרי שסיפרנו את סיפור פך השמן ליושבי הבקתה, שלא ידעו את יהודה המכבי ותהו מדוע יש במנורה המוזרה תשעה קנים ולא שבעה. 

הדלקת חנוכייה על רקע הזוהר הצפוני

 
לפתע נשמעה זעקה מבחוץ. וויליאם, שעמד על משמר הזוהר הצפוני, הודיע שהיא כאן. לא הספקתי ללבוש את החרמונית ורצתי החוצה כדי לחזות בה באורורה, ירוקה, יפה ורוקדת. זרם חי של גוונים שהעין האנושית לא רגילה לתפוס. שעה וחצי של התגלות אלוהית שנעה ממעל, נוגעת בנבכי הנפש והופכת את הקור בחוץ לנסבל. מראה מהפנט שגורם לכל הצרות שהשארת בבית לקבל פרופורציות.
 
יש משהו חזק מאיתנו שם למעלה, לא ברור מה זה לעזאזל. כל הסרטים שראינו בבוקר במרכז המבקרים לא הכינו אותנו לדבר האמיתי. אלוהים, זה קורה אף על פי שהכנו עצמנו לאכזבה. וזה חי ונושם, והדמעות זולגות מעצמן מהקור ומההתרגשות. בדרך חזרה לעיר, שותקים ונפעמים, אנחנו מבינים שאף שחזינו בזוהר הצפוני ביום השני להגעתנו, המסע שלנו בקוטב לא נגמר אלא רק מתחיל.

חור קטן ברקיע 

בשנת 1841 נוסדה כנסייה באי גסוואר, שהוא חלק מהאזור המכונה "אי הלווייתנים". קנוט סטין, בעל זודיאק קטנה של דייגים, מעמיס אותנו על סירת הגומי המתנדנדת שלו ולוקח אותנו לשיט בין הפיורדים לחזות בשחפים, באווזי הבר ובכלבי ים משופמים. לווייתנים כמעט אין כאן בעונה הזאת, לפעמים הם מבליחים באוקיינוס אבל אי אפשר לצפות מתי. הוא מכין אותנו לעצירה באי הנטוש, שמשמש בחצי השנה שבה השמש לא שוקעת כאתר למסיבות חוף, אף על פי שרחבתו עמוסה בקברים של אזרחים שנפטרו בראשית המאה הקודמת.

אנחנו עוצרים לתה ועוגיות ג'ינג'ר בכנסייה הנטושה, כשלפתע מתקדרים השמיים ושלג מתחיל לרדת. סטין, שרגיל להשיט תיירים באזור לא מתרגש. "אמרו שיירד שלג רק בערב", הוא מנסה לרכך את חששותינו מסופה בלב ים עם סיפור על אדם ערירי שמתגורר לבדו באי סמוך, ועל חתולו שנתפס בציפורני עיט אימתני, שלקח אותו ונעלם. 
 
בדרך חזרה אני יושבת בסירה על כפות ידי המכחילות ומתפללת. קנוט מנסה להרגיע שקור עדיף מחום. "בקור את יכולה להתלבש עוד ועוד, כשחם אי אפשר להתפשט לגמרי". זה הרגע להודות לרשת "למטייל" שאליהם הגעתי בוכייה עם ארון בגדים מזרח תיכוני, ויצאתי עם עצות זהב ואביזרי שטח ובידוד תרמי (טיפ: לא לחסוך במעיל, צפיפות פוך של 660 גרם לפחות. לא לשכוח כפפות מבודדות ונעליים אטומות למים שמונעות החלקה, אחרת עלול להיות מאוד לא נעים). 
 
אפרופו קור, דייגים באזור נוהגים לחמם את כפות ידיהם בתוך הים, שם הטמפרטורה היא 6 מעלות מעל האפס. "אם תיפלו למים, חליפת הצלילה תיתן לכם 11 דקות לשרוד את הקור", מציין סטין ואז מוסיף: "אבל בהתחלה יהיה לכם חם".
 
היופי בטרומסה הוא שהיא ממוקמת קרוב למחוזות האקסטרים ואפשר לשוב אליה כדי "להתחמם" ולעכל את החוויות בשטח על חוף מבטחים. מעין שילוב של עיר וטבע וחוג ארקטי, שבניגוד לאזורים הנידחים בקנדה למשל, אפשר לחיות בו ולטייל. לכן כבר בערב הרגשנו מוכנים לצאת שוב לדרך ולבקר אצל הסאמים, בני העם הנודד שמתגורר בצפון סקנדינביה. בפגישה עם השגריר באואר הוא סיפר לנו שעד שנות ה־60 הנורווגים עמלו להטמיע את המיעוט הסאמי במדינה ולהפוך אותם לאירופים, אך מאז ניתנה להם אוטונומיה וחופש לטיפוח תרבותם. 
 
קן, בן למשפחה סאמית, בן 31 דובר אנגלית מושלמת (לסאמים זו שפה שלישית, אחרי הניב האתני והנורווגי) הסיע אותנו לראמפיורד, כפר במחוז טרומס שממוקם כ–20 ק"מ ממרכז העיר. 30 דקות נסיעה על מזחלת שלג שמניעים איילי צפון של סנטה קלאוס, ואנחנו באוהל מחומם בעצים מוסקים שמזכיר את הטיפי האינדיאני. קן שר לנו את היודל המקומי המכונה "יוייק", ומספר שהם משתדלים לשמור על המסורת אבל מבינים בטינדר. לא שיש התאמות במרחקים הגיוניים. 

הם מציעים לנו ללון איתם בהרים, אך אנחנו מוכרחים להמשיך במסע. יש לנו פגישה למחרת עם הנריק ברוברג, מטפל בבית חולים מקומי והיסטוריון נוצרי הומניסט, שהחליט לעשות צדק עם אי־הצדק ולספר את סיפורה של הקהילה היהודית הקטנה בטרומסה, 25 איש בסך הכל, ש–17 מבניה נרצחו במלחמה בשנת 1941. ברוברג, שכתב ספר בשם "כשהעיר דממה", מספר לנו שמתחת לבית הקפה שבו אנו יושבים נמצאו שרידיו של בית כנסת מאולתר ששימש את יהודי המקום. 

בהמשך יצאנו לחפש את אבני הזיכרון למשפחות קפלן, קליין ושוטלנד, שממוקמות מול החנויות שהיו בבעלותן, ואת האנדרטה לזכר 17 הנרצחים, הטבח הגדול שהיה בעיר אי־פעם. 

ביום האחרון למסענו התכסתה סוף־סוף העיר בלבן המיוחל. השלג הבוהק האיר את חשכת הצהריים המוקדמת, ואחרי ריצה של 10 ק"מ בטיילת הצפונית ביותר בעולם יצאנו לארוחת ערב. הלילה היה סוער ומעונן, וכשהרמתי את ראשי לראות את פתיתי השלג הנופל, נוצר לרגע חור קטן ברקיע, כמעט בהילוך אטי. "הנה היא", צעקתי לחברי. בפעם השלישית, כנגד כל הסיכויים, היא הופיעה שם במלוא הדרה: אורורה בוראליס. התעלמה מפנסי העיר המסנוורים והגיחה לכמה דקות כדי לנשק אותנו לשלום. 

"האם תרחיק אל כתר הצפון של אדמה זו? יפעת חלומך כאלומת זוהר מעל למישורים האינסופיים תרום, תרחף", כתב פנחס שדה ב"החיים כמשל". ועוד איך ריחפתי. ועכשיו, הביתה.