יום שלישי השבוע, עשרה בטבת, ונציה, איטליה. בקהילה היהודית בעיר שוכנים שני בניינים סמוכים זה לזה, והפער ביניהם בלתי נתפס. בבית המדרש הקטן, הצמוד לבית הכנסת הגדול של הגטו היהודי, כמניין מתפללים מתכנסים. מבוגרים, עטופי טליתות ועטורי תפילין. חלקם הגיעו בסירות בתעלה הקרובה, חלקם גרים ממש קרוב, בתוך הגטו. אני מתיישבת במסדרון בפתח הדלת כי אין עזרת נשים, ומרגישה שנזרקתי לפחות חצי מאה אחורה. חשוך שם וקר. בית הכנסת, שהיה אחד המבנים המפוארים בגטו, אינו מחומם. קורות העץ שמחזיקות את התקרה, כמו גם וילונות הקטיפה בצבע חמרה, זקוקות נואשות לרענון. אבל הקהילה הולכת וקטנה, ואין תקציב לשימור. ונציה מתרוקנת מצעירים, והדבר מורגש עוד יותר בקהילה היהודית.
לעומת זאת, בבניין הסמוך ההמולה גדולה. עשרים נשים צעירות, מנהיגות מעוררות השראה, מנהלות שם דיונים סוערים ויצירתיים. כולן נשות רבנים שיצאו לשליחות מטעם "שטראוס־עמיאל אור תורה סטון" ברחבי אירופה. בתמיכת ההסתדרות הציונית הן הגיעו משוודיה, אנגליה, שוויץ, פולין, גרמניה, איטליה ובולגריה כדי להחליף רעיונות ולראות שהן בעצם מתמודדות עם אתגר דומה: איך גורמים לקהילות יהודיות להתחדש ולהיות רלוונטיות.
אילנה אפשטיין מלונדון, למשל, פתחה בלוג בישול יהודי והוא הפך ללהיט ברשת. היא מומחית לקולינריה וכוכבת תוכנית בישול סטייל קרין גורן שיצרה לעצמה בקסם וחן. כל תוכנית שלה מתחילה בהיסטוריה של המנה. אחר כך היא מביאה מתכונים, והנה מתברר שהזהות היהודית יכולה לצעוד גם דרך הקיבה.
דניאל בסוק, רבנית מוורוצלב שבפולין ובחורה מלאת תשוקה לעשייה, סייעה לשפץ את המקווה משנת 1905, הממוקם בבית הכנסת הישן בעירה, ולהפוך אותו גם למוזיאון ולמקום להופעות. גם היא גילתה שטרנד האוכל פועל, ובעקבות ההצלחה שלה בקהילה הזמינה ממנה האוניברסיטה העירונית סדרת הרצאות חודשיות בשנה הקרובה. מרים סינגר מלודג' הקימה בעצמה ערוץ טלוויזיה של הקהילות היהודיות בפולין, ורותם נוי מברלין הקימה מעין קומונה לסטודנטים יהודים המבקשים לחיות יחד באווירה יהודית.
הסתכלתי עליהן בהתפעלות וחשבתי עד כמה השתנה מוסד הרבניות מאז התקופה שבה שימשתי אני שליחה והייתי אשת רב. אם פעם תפקיד הרבנית היה בעיקר להיות זאת שמוציאה בזמן עוגיות מהמטבח למי שמגיע אל הרב (אל תדאגו, אף פעם לא הייתי כזאת), כיום הנשים הצעירות האלה מובילות בעצמן תהליכים ושינויים בקהילות. הן אבן שואבת להתייעצות ותמיכה ויצירה, והן עושות זאת תוך שהן משלמות מחירים לא פשוטים: עוזבות משפחה תומכת בארץ, מגדלות ילדים בסביבה שונה, והרבה פעמים מתמודדות לבדן מול האתגרים, כשהקהילה שאליה הן משתייכות מבחינה חברתית היא גם המעסיק שלהן. אם תרצו, זוהי תנועת חב"ד של הציונות הדתית.
# # #
בחזרה לקהילה הוונציאנית. השבוע יצאה שם חוברת חדשה ומעניינת בשם "מנהגים והליכות של ויניציאה" (כך במקור), שכתב סגן רב העיר, הרב אברהם דיין. החוברת שופכת אור על אופי הקהילה הוותיקה, שעדויות לקיומה קיימות כבר מהמאה החמישית לספירה. בחוברת פרטי פרטים של מנהגים ומסורות שנשמרים בקפדנות, חלקם לא קשורים להלכה כלל, אלא הם מנהגים שהשתרשו והמבוגרים שומרים עליהם. כך, למשל, בבית הכנסת בערב יום כיפור מזכירים את נשמות כל חברי הקהילה שמתו, רשימה העומדת על 300 איש. מאין המנהג ולמה החזן והמתפללים צריכים להתענות כך ולהקריא את כל השמות? לא ברור. התשובה הקבועה היא "ככה זה אצלנו".
בחמשת בתי הכנסת מתפללים בסבב. בחורף - בבית הכנסת הלבנטיני של הספרדים שהגיעו מטורקיה והבלקן; בקיץ - בבית הכנסת של הספרדים שהגיעו מספרד. בבית הכנסת האיטלקי מתפללים אחת לשנה, בתפילת מנחה שבערב פסח. ובבית הכנסת האשכנזי - שחרית של הושענא רבא. מה קורה בשאר הימים בבתי הכנסת? למרבה הצער, הם מוזיאונים.
רב הקהילה הפרופ' לפיזיקה הרב שלמה בחבוט, אדם בעל ניסיון רב וחוכמת התורה המכהן כבר 50 שנה בתפקידי רבנות שונים באיטליה, מתמודד עם קהילה שכמו ונציה העיר - שוקעת בכל כמה שנים בעוד כמה סנטימטרים. אם הצעירים לא עוזבים, הם מתבוללים, מפני שכמעט בלתי אפשרי למצוא בני זוג בתוך הקהילה. הקרב שמנוהל במסירות נפש נראה אבוד.
אז מה עושים? מהנשים הצעירות שמעתי על בית ספר וירטואלי שהן פתחו, על בית כנסת שהוא גם משחקייה, על בית פתוח גם ליהודים שהם חברי הקהילה הלהט"בית והטרנסג'נדרית. פגשתי שם פתיחות גדולה מאוד, יציאה לשטח והבנה שהן לא צריכות לחכות בבית הכנסת שיגיעו אליהן; הן יוצאות לחפש את היהודים במקומות שבהם הם נמצאים. יוצאות לחפש את נקודות ההשקה.
ונדמה לי שזה לא רק האתגר שלהן, זהו גם האתגר של מדינת ישראל כיום. אין לנו פריווילגיה וזמן לחכות שיהודי הגולה יבואו אלינו. בכל יום שעובר עם ישראל מפסיד עוד יהודים שמתרחקים, מתבוללים, מוותרים על הזהות היהודית. ואם פעם מדינת ישראל הייתה הילד הצעיר שההורים בחו"ל תמכו בו, הרי כיום הילד התבגר והתבסס וההורים שהפכו למבוגרים צריכים שנושיט להם יד.